פרימיטיביות עם סלולרי

 משה פייגלין לא יכהן בכנסת הבאה. לרוב אני לא מסכימה איתו, אבל נהנית מהקול המקורי שלו. גם השבוע הוא איתגר את השיח. מול שלל הפרשות המביכות בצמרת המשטרה קראו כולם להחמיר את האכיפה והענישה ולהתלונן יותר.

אבל פייגלין כתב כך: “התרופה היחידה להטרדות המיניות במשטרה, בצבא ובארגונים דומים, היא הטמעה בארגון של הקפדה על ‘הלכות ייחוד’. חז”ל ירדו לנפש האדם. ההלכות הללו אינן עוסקות בכיבוי שריפות אלא במניעתן. חקירות ועונשים לא יעזרו”.

לפני שקוראים לו פרימיטיבי ומצקצקים גם “הדרת נשים”, שווה לחשוב מחדש. ההלכה, וזה אולי מפתיע, לא נותנת הרבה אמון בבני אדם. היא מבקשת להקפיד על ריחוק כדי להימנע אפילו מכניסה לאזורי הסכנה.

נראה מוזר שגבר ואישה לא יהיו יחד לבד בחדר סגור? זה נראה מוזר יותר שניצב אחרי ניצב נחקרים בגלל ניצול מרות והטרדה. זה כמובן לא אומר שמי שמגדיר את עצמו דתי הוא אוטומטית צדיק. אף מגזר לא חסין.

אבל הצבת גבולות ברורים וקווים אדומים הרבה מעבר למה שהחוק מחייב — בהחלט יכולה למנוע מקרים כאלה בעתיד.

 חודש וחצי לבחירות, שתי הערות:

• אז זו מפת המפלגות הסופית: שלוש מפלגות רצות על הנושא הימני (הליכוד, הבית היהודי, אלי ישי), ארבע מפלגות מתחרות על הקול הדתי או החרדי (ש”ס, יהדות התורה, הבית היהודי, ישי), שתיים רבות על קולות השמאל (מרצ, המחנה הציוני) ולא פחות מארבע מתקוטטות על קולות המרכז (המחנה הציוני, כחלון, ליברמן, לפיד). מה שאומר: כאב ראש גדול לכל מי שינסה להרכיב קואליציה. אה, ויש גם, ברוך השם, מפלגה ערבית אחת מאוחדת.

מול הבלגן הזה, אחד ממקורבי נפתלי בנט העלה השבוע סברה מפוכחת: כדי להבטיח ממשלה של נתניהו, בנט צריך “לתת” מנדט או שניים לליכוד, כדי שנתניהו יקבל יותר מהמחנה הציוני.

כדי לא לאבד ולבזבז רבבות קולות לגוש הימין, בנט צריך גם “לתרום” מנדט או שניים לאלי ישי, אחרת מפת הגושים תהיה לרעתו. זה נשמע מוזר, אבל באופן ריאלי בנט עם 16 מנדטים יכול להיות הרבה יותר חלש מבנט עם 12 מנדטים.

דווקא ההצלחה הרבה שלו בתוך המחנה יכולה להפוך לסוג של ירי בתוך הנגמ”ש.

• המנצח בבחירות האלה, בינתיים, ממשיך להיות עורך הווידיאו.

גם כשהפוליטיקאים כבר יוצאים לשטח, לשוק מחנה יהודה או לפאנל בתיכון — הם מעלים אחר כך מהר סרטון קצר של הקטע הכי חזק משם. לכל סרטון משמעותי יוצא תוך שניות סרטון תגובה. כשבנט התחפש, זהבה גלאון התחפשה. כשנתניהו הצטלם כבייביסיטר, המחנה הציוני ענה לו לאחר זמן קצר, תוך שימוש בסרטון שלו.

הפריים טיים הוא מוצאי שבת. עם צאת שלושה כוכבים משחררים מטות המפלגות לרשת את היבול הכי טוב שלהם. אבל השיא עוד לפנינו. את החומר החזק באמת שומרים ליומיים־שלושה האחרונים שלפני הבחירות, כדי ליצור מומנטום. הזיכרון הציבורי קצר. אין טעם להשתמש כעת בכל הארטילריה.

החלום במטה הליכוד, אגב, הוא הסרטון הבא: אחרי שנתניהו הסכים לשחק גננת ושמרטפית, זכה להצלחה והרגיש סוף־סוף שגם הוא מתחיל לשדר מגניבות — הגיע הזמן לסרטון עם שרה. כן, אשת ראש הממשלה בסרטון עם הומור עצמי, מתייחסת להכל, צוחקת על הכל, מהבקבוקים ועד המטפלות. בינתיים הרעיון נשאר על הנייר בלבד.

 ובעצם סרטוני הווידיאו מנהלים לא רק את מערכת הבחירות, אלא גם את היחסים בין המערב לאיסלאם הקיצוני. הרי גם ארגון דאעש, להבדיל, חי מסרטון לסרטון.

השימוש היעיל שלו בטכנולוגיה הוא דבר מפליא. העובדה שבסוף כל שריפה מזעזעת או כריתת ראש אכזרית מסתתר אייפון משוכלל היא בהחלט מבלבלת. היא מזכירה שוב שהתקדמות טכנולוגית לא מבטיחה התקדמות מוסרית. והתגובה המערבית, פעם אחר פעם, מעידה על עומק המבוכה.

“שחטנו יפני!” מודיעים הטרוריסטים, והתגובה הרשמית היא: “נבחן את הסרטון”.

“שרפנו טייס ירדני!” צוהלים בחולות סוריה, ובמערב משיבים באופן שוודאי מעורר הרתעה רבה: “מומחי המודיעין שלנו יבדקו את אמינות התיעוד”.

 למעשה כל הנושאים האלה עולים גם בעשרת הדיברות, שבמוקד פרשת השבוע. פרשת “יתרו” מתארת את מעמד הר סיני, ואת עשרת הציוויים הבסיסיים שעם ישראל מקבל שם. “לא תרצח” נאמר אז, אבל אלפי שנים אחר כך יש מי שרוצח, ולפעמים דווקא בשם אללה. “לא תנאף”, נכתב שם, אבל הנה, יש מרחק רב בין הדרישה בפרשת השבוע לבין הפרשות במשטרה.

“כבד את אביך ואת אמך”, “לא תגנוב” ועוד ועוד — הטקסט הבסיסי והעתיק הזה שקוראים השבוע בתורה ממשיך לאתגר את האנושות.

 השבוע מצאתי בתיבת הדואר מכתב מעיריית ירושלים. מה זה כבר יכול להיות? במקרה הטוב הרשמה לגנים, במקרה הגרוע דו”ח תנועה, ואם לא — אז זה בטח איזה תשלום ארנונה שגרתי.

אבל מהמעטפה הלבנה יצא דף מעוצב שעליו נכתב באותיות חגיגיות: “דורות ירושלים. מיזם שנועד להנציח את שמו של כל תינוק שנולד בעיר. לשמר את זכרה של כל חוליה בשרשרת. עיריית ירושלים שולחת תעודות ברכה מהודרות לבתי המשפחות שהתברכו בלידת תינוק. שמות כל הילדים ושמות הוריהם נרשמים בספר המוצב לראווה בלובי עיריית ירושלים”.

אולי זה נשמע קיטשי ושמאלצי, ואולי ניר ברקת רק רוצה להיבחר שוב, ואולי רק אחרי לידה המחווה הזאת נראית לי מרגשת במיוחד. אבל עמדתי ליד תיבת הדואר וקראתי את זה שוב ושוב.

אם בתחילת המאה הקודמת היו מספרים לסבתא שלי שיום יבוא ונכדתה תקבל מעיריית ירושלים ברכה רשמית, על לידת תינוק בירושלים בירת ישראל, היא לא הייתה מאמינה.

ליד הלוגו המוזהב של האריה השואג נכתב בברכה גם פסוק מתוך ספר זכריה: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”. נבואה עתיקה שמתגשמת, כאילו כך סתם, בכל בית אבות בבירה ובכל מגלשה בגני הילדים בעיר.

הסטטוס היהודי: 

 “אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד – לא הייתה התורה יכולה להינתן. צריך את כולם, מהגדול שבגדולים ועד הפחות שבפחותים” (הרבי מלובביץ’)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות