עושים שiק • בועז בן ארי התפלל ערבית בשדה הקרב של פוניבז’

פוניבז’.  כמה מילים אישיות, לפני שאביא את רשמי משם, ביום שני בערב.

גדלתי כילד בבאר שבע. למדתי בחיידר תפרח. התקבלתי לחיידר לאחר שנבחנתי אישית על ידי הגרא”מ שך זצ”ל בביתו. הסיבה: הייתה הוראה של הרב שך שלא להכניס ילדים שמתגוררים בבאר שבע לחיידר תפרח. הורי, שרצו שאתחנך בחיידר, הבינו שהמפתח לקבלתי נמצא אצל הרב שך.

וכך, ביום י”ז בתמוז, אבי לקח אותי לבני-ברק, בנסיעה שהחלה בשעה 10 בבוקר. כשהגענו לבני-ברק היה כבר דקות לפני צאת הצום. המתנו בחדר המדרגות. היה שם שולחן, ספסל מט ליפול, ודלת חומה.

מי שפתח לנו את הדלת אמר כי נכנס מיד לאחר שהרב שך יסיים את ארוחת פתיחת הצום. אבי אמר לי: מי שפתח את הדלת הוא האיש שמשמש כמשב”ק של הרב שך. קוראים לו הרב אסחייק.

הוכנסנו לחדר דקות לאחר שהרב שך שבר את הצום. בבית היה הול בכניסה. משמאל היה מטבחון קטן עם כלים של הישיבה, בצבע פלסטיק כחול. ממול לנכנס היו שני חדרים. אחד מימין. בשמאלי ישב הרב שך, צמוד לשולחן.

לאחר שיחה עם אבי, וכמה שאלות איתי, חייג הרב שך למנהל החיידר בתפרח, הרב לוינסון, והודיע לו כי מהיום מקבלים ילדים מבאר שבע לחיידר.

•

את היכל הישיבה לא הספקתי לראות. למרות שכל הנסיעה אבי דירבן אותי וסיפר לי על בית המדרש, על הרב כהנמן שהשקה את הגג מבטון במים באמצע הלילה כדי שהיציקה לא תשבר, שכן מיהרנו לחזור לבאר שבע. היה מאוחר ואבי חשש לפספס את האוטובוס.

מאז, פוניבז’ היה בפינו הדבר הכי נעלה בעולם הישיבות.

בחיידר תפרח למד איתי חבר בשם איסר בן מנחם. הוא היה נכד של הרב שך או נין. הסיפורים שסיפר על הישיבה תמיד רתקו אותנו, העיניים נצצו. כולנו ידענו שהוא מקורב למלכות. כמה שנים אחר-כך הגיע לחיידר ילד מבני ברק. הוא סיפר שגר ברחוב זוננפלד, אבל כל שבת עלה ללמוד בישיבת פוניבז’ עם אביו, ושם ראה את הרב שך יושב ולומד ליד ארון הקודש, שכולו מזהב.

והדמיון שוב ריחף על פאר הישיבות.

בגיל 17, לראשונה בחיי, לקח אותי אברך מקרית ספר, מבני משפחתו של הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ”ל, לסיור בבני ברק. אני, שלמדתי בירושלים, לא ידעתי איך בני-ברק נראית. הוא החליט לקחת אותי לסיבוב בבתי גדולי הרבנים. הגענו לסבו הרב מיכל יהודה, ראינו את עץ האתרוגים, לאחר מכן הגענו אל ביתם של הגראי”ל שטיינמן והגר”נ קרליץ.

לסיום עליתי איתו לישיבת פוניבז’. פעם ראשונה שכף רגלי דרכה בישיבה.

התרגשתי. עמדתי נפעם. הריהוט היה ישן ורק ארון הקודש, שהובא מאטליה, כך סיפר לי, עמד והשקיף על הכל. הרעש של הלימוד הלם בי בעוצמה בלתי ניתנת לתיאור. ראיתי את הרבנים יושבים במזרח. שאלתי על הרב שך, ונאמר לי כי הוא יוצא מביתו רק פעם בכמה חודשים, שכן הוא חולה.

•

הפעם השניה שהייתי בהיכל הישיבה היתה ביום פטירתו של הרב שך זצ”ל. הגעתי מאשדוד, שם התגוררתי. באתי באיחור ניכר למסע הלוויה המזורז, שנערך ביום שישי.

כשהגעתי אל המדרגות המובילות אל היכל הישיבה, המג”בניק ששמר שם על המדרגות הכיר אותי. הוא איפשר לי להיכנס.

הגעתי אל בית המדרש. מאות בחורים עמדו ובכו. לא הכרתי איש. לפתע, אחד מבחורי הישיבה, באר שבעי בעברו בשם ארהל’ה וינברגר, זיהה אותי ומשך אותי אל המעגל הפנימי, צמוד למיטתו של הרב שך.

מולי עמד המשגיח רבי דן סגל ובכה. לידי עמד עוד חבר, אברהם ישעיה קוסובסקי. מעלי ניצב העיתונאי אבישי בן חיים. כמדומני שצילם. בצד, על כיסאו של הרב שך, הונחו ספריו עם נר נשמה.

מסע הלוויה החל. המשגיח רבי דן סגל עצר שאל מי טבל? וכשווידא שגם אני טבלתי, החזקנו במיטה וירדנו דרך המדרגות מימין בית המדרש – למסע הלוויה.

•

הפעם השלישית שהגעתי להיכל הישיבה היה כשבאתי לצלם, כמה שנים לאחר מכן, את ההיכל מלא.

הגעתי, צלמתי והתוודעתי למחלוקת נוראה שפשתה בכל עבר. אל תצלם אותם, אל תצלם כאן, תלך, אל תצלם מפה, תבוא פעם אחרת כשמלא, שיראו שאנחנו הרבה – אלו ההוראות שבחורים קטנים ירו לכיווני.

ואני לא צלמתי ולא הגעתי יותר.

כאב לי איך פאר שהיה בעיני, הפך לאפר.

אמש הגעתי לצלם, אחרי שהתברר לי כי הובטח שהשלום חוזר לשכון בהיכל הישיבה. עד שלא ראיתי שהכל רגוע, לא הוצאתי את מצלמתי. לא באתי לצלם שום צד. התורה היא אחת בעיני, ועל הבחורים אין סימן היכר למי הם שייכים.

תפילת ערבית החלה בכניסתו של הגאון רבי ברוך דב  פורברסקי. כבר שקלתי להכניס את מצלמתי בעקבות הקריאות שעלו מהיכל בית המדרש. אבל כשהכל נרגע ונשמע “ברכו את ה’ המבורך” מפי כולם, הבנתי שאולי, אולי אי-פעם יחזור לכאן השלום.

פוניבז’ הייתה אם הישיבות בעיניי, וככה אני הייתי רוצה שכולם יזכרו אותה, יכירו וידעו.

 הרמתי את המצלמה לצלם את בית המדרש, ובחור קפץ והסתיר את העדשה עם ידיו. “אל תצלם”, הוא אמר לי, “אתה בטח תכתוב רק ‘עליהם'”. ואני אפילו לא עניתי לו. אני לא יודע מי הוא ומי זה ‘הם’.

 תמונה מפעימה. עשרות בחורים עומדים בדממה, במקומותיהם. איש לא זז. רק במעברים קיימת תנועה. כולם נראים כממתינים להתפלל .

  החזן מתעטף בטלית. אני מנסה להתמקד בו, ובחור אחר מגיע ודוחף אותי: “אל תצלם את החזן”. אני לא בדיוק מבין מה הבעיה, אבל לא מתווכח. מחייך לעצמי ומחפש מה לצלם.

 בתוך בית המדרש נשלפות עשרות מצלמות. מכל מקום מצלמים. אני מנסה להבין למה  דווקא לי לא מרשים לצלם. “אתה תקשורת, אתה תעשה חילול ה'”, עונים לי.

 תפילת ערבית מתחילה. כולם עונים כאחד “ברכו את ה’ המבורך”, איש לא  מרים את קולו. והשלום הקר הזה, הלוואי שיקפא כאן לנצח.

 מאות בחורים. איש לא קם, לא מרים את עיניו. תפילת ערבית באש יוקדת של קדושה. לפתע אני מרגיש את התחושה שחשתי כשהגעתי להיכל הישיבה בפעם הראשונה בחיי.

 הגרב”ד פורבסקי מרים את ידו לכסות את עיניו בקריאת ‘שמע ישראל’. לשנייה אחת לא הרים את עיניו לעבר הבחורים. דממה, שקט שניתן לנסר.  בחוץ המולה של משועממים, ובבית המדרש, בבת אחת, זעקת קבלת עול מלכות שמים: “שמע ישראל…”

 בעזרת הנשים צובאים על המחיצות. אלו לא בחורים מהישיבה, אלא ילדים ונערים שבאו לראות אקשן. כל-כך שמחתי שהערב כולם התבדו, שמחתי שהנערים לא ראו חילול ה’.

 תמונה מזווית אחרת ואני קולט שעל העמוד, לפני החזן, מונחת פרוכת ענק, כדי להסתיר את שם ה’ הכתוב עליו. בחור מהצד הסביר לי: “כדי שלא יראו בתמונות ויתחלל שם ה'”. הצטערתי שעל המצח של ראשי הישיבות לא כתוב שם ה’. ככה אולי היו מכבדים אותם.

 במרפסת הישיבה צופים מאות בחורים אל ניידת המשטרה שמוצבת במקום כבר למעלה מיממה. עשרות ילדים ונערים מסתובבים סביבם. ממתינים לאקשן, למהומה הבאה שתפרוץ. הערב זה לא קרה.

 מהרחוב מרפסת הישיבה נראית כעומדת להתפקע. הרחבה מוארת באור יקרות של פרז’קטורים עתירי חשמל ואור. “למה לא נכנסו למעריב?” שאלתי בחור שהיה איתי. “הם בכלל לא מהישיבה, ואין מי שיגרש אותם, הם רק עושים בושות”, ענה.

 בצד, על אחד ממבני הישיבה, שלט ענק: “ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך…”  אברך שראה אותי מצלם את השלט, ניגש ואמר: “היו צריכים לשים שלט רק עם המילים ‘ציון הלא תשאלי לשלום’ –  ומימלא לא היו אסירים”. חייכתי על הוורט הבני ברקי.

 חזרתי להיכל הישיבה. צלמתי את התמונה האחרונה באלכסון דווקא. אם לא תתעוררו כאן, התחושה היא שהספינה העקומה תטבע. אם הישיבות בסערת הגלים צריכה קרבניט – ואם אין כזה, אז כל אחד שישקיע בעצמו להציל את הישיבה.