בחור ישיבה נשאר תמיד בחור ישיבה

בחור ישיבה נשאר תמיד בחור ישיבה.

איך אני יודע את זה?

כי אם בחור ישיבה לשעבר מייסד התארגנות של חרדים-עובדים במטרה לזכות בייצוג הולם ברשימת המפלגה שלו, הוא יעשה זאת, כמובן, ברגע האחרון. שבוע לפני הגשת הרשימות.

ואם בחור ישיבה לשעבר מקים התארגנות כזו, הוא יעשה זאת בחשאיות מוחלטת, משתף רק קומץ אנשי סוד, כאילו הוא עדיין מתכנן את מגבית פורים בחדר הנעול של הת”ת.

ואם, למרות שגדולי הדור אמרו שהתכנית אינה רעיון טוב, הוא מצליח להתפלפל ולהסביר שהם בעצם התומכים הגדולים ביותר שלו – הרי שהוא לא נשאר רק בחור ישיבה, אלא גם למדן. שזה בכלל דבר מבורך.

מה שלא מבורך בעיניי הוא המסתורין שאופף את כל הפעילות הזו, כמו ערפל קרב.

אף אדם לא עומד מאחורי היוזמה, ואף פרצוף, או שם לכל הפחות, לא קם ומצהיר על קשר כלשהו לרעיון. מה שמעלה אצלי תהיות קשות מאוד בנוגע לטוהר הכוונות של המייסדים הנסתרים. ואולי זה רק אני, אבל מעולם לא חיבבתי במיוחד אנשים שפועלים מתוך מחבוא ותחת מסווה – אלא אם כן זו העבודה שלהם.

בפרט אם הם טוענים שהם מייצגים אותי, החרדי העובד.

אז מכיוון שהוגה הרעיון הינו ישיבישער למדן, כפי שציינתי, אני מעוניין להציג לו חידוש שהוא כנראה לא שמע עליו: אף אחד לא יכול לייצג אותי, אלא אם כן אישרתי לו לעשות זאת.

החידוש הזה ידוע בשמו הנפוץ יותר – דמוקרטיה. כך שהייתי מציע למי שמתיימר להציג רשימת דרישות – שאין לי אפילו מושג מה היא כוללת – בשמי ובשם הדמוקרטיה, לכבד אותה בעצמו ולהואיל בטובו לבקש את רשות הציבור למהלכים שהוא מבצע, או עומד להוביל.

בדקתי במכללות החרדיות ושאלתי חרדים עובדים: אין שום ניסיון להחתים את הציבור הרחב על כתב מינוי או על מסמך עקרונות כלשהו, או לבקש להביע הסכמה בעל פה לרעיון.

•

אם היו טורחים לשאול אותי, אולי היו מגלים שאני מתנגד בתוקף לחלק מאמצעי הפעולה שהם נוקטים בדרכם אל המטרה. בעיקר לקטע של איומים בקריאה להימנעות מהצבעה למפלגות החרדיות ביום פקודה.

אני מתנגד לזה, כי אכפת לי מההצלחה של המפלגות החרדיות בבחירות, ולו רק מפני שהן היחידות שדואגות לעולם התורה, לישיבות ולאברכים, ומי שדואג לזה זוכה אוטומטית בתמיכה שלי.

אדם או גוף כלשהו שמנסה להפריע להן, ועוד עושה זאת בדיוק חודשיים לפני הבחירות, הוא לא אחד שארצה שייצג אותי. כי הדאגה לעולם התורה חשובה לי יותר מהעזרה שאוכל לקבל בתחומים שקשורים לעבודה שלי או בסיוע בהקמת מוסדות לימוד מותאמים לציבור החרדי העובד.

כי יותר מאשר אני מפחד מהרגע הזה, שבו אהיה מסווג כסוג ב’ לעומת שכני האברך, אני מפחד מהיום שבו הקשר בינינו יחדל מלהתקיים. היום שבו נמצא את עצמנו עומדים משני צדי הבריקדה, מחזיקים דגלים שונים. היום שבו הילדים שלי ושלו באמת יהיו שני סוגים שונים זה מזה.

אם היו טורחים לשאול את דעת הציבור, אולי היו מגלים שרבים אינם תומכים באיומים כאלו; אולי היו מגלים שרבים מבין החרדים העובדים והסטודנטים אינם מזדהים עם ייצוג נפרד לעצמם, ורואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מעולם הישיבות והיכלי הכוללים.

איך אני יודע את זה?

כי בחור ישיבה, נשאר תמיד בחור ישיבה.