היי-טק, ליצן רפואי? • שכטר במכון תעסוקה

ישראל שכטר
|
י"ג שבט התשע"ה / 02.02.2015 20:58
המחשב שאל אם אני רוצה להיות רואה חשבון, אמרתי לעצמי שאני מאוד רוצה לראות חשבון, אבל כל פעם שאני רואה חשבון יש לי קו משמאל למספר • שכטר מחפש מקצוע

נקשתי בדלת נקישה קלה.

לא רציתי שהדלת תפתח. הגעתי כי שלחו אותי, אבל אני לא רציתי להיות שם. לצד כל דלת יש פעמון, והנקישה על הדלת לא תביא את נקישתי לאוזניים בלתי רצויות, מבחינתי.

בחוסר ברירה נאלצתי לצלצל בפעמון. לחצתי על לחצן הפעמון. עבורי לחצנים מסוג זה הם לחצני מצוקה. לא מהסוג הקורא לעזרה, אלא מהסוג שהלחיצה עצמה היא המגדירה את ביטוי המצוקה. בשוך צלצול הפעמון, שמעתי קול חביב המזמין אותי להיכנס פנימה, בתוספת צליל המסמל על פתיחת דלת.

נכנסתי בדלת שנפתחה עבורי. ממולי ניצב דלפק, מאחוריו ישבה לה גברת נכבדה, אשר הציגה עצמה כמזכירתו של היושב ראש.

בחצי חיוך ורבע קול היא שאלה אותי לסיבת הגעתי. אך היות ותפקידה של מזכירה הוא לשכוח, התעקשתי לדבר עם היושב ראש בכבודו ובעצמו. המזכירה סירבה אמנם בנימוס לאפשר לי את המפגש, ואמרה כי היושב ראש  עסוק עד מעל לראש, אך מול התעקשותי החיננית לא יכלה לסרב, וכך לאחר נסיון התנגדות כושל מצידה, התפנה היושב ראש עד מעל לצוואר.

הובלתי אחר כבוד לחדרו של היושב ראש.

במרכז חדרו של היושב ראש ניצב שולחן גדול, בראשו ישב אדם גדל גוף, וקטן קומה, מקריח לסירוגין, בעל משקפיים לא גדולות ולא קטנות, רק עבות.

את תוארו “יושב ראש” הוא מצדיק על ידי הישיבה בראש. המזכירה הנאמנה הציגה אותו בפני ואמרה בקול רם ומלא חשיבות: ‘לפניך יושב היושב ראש’.

אני כפי הנראה לא ראוי לתצוגה.

היושב בראש, המכונה יו”ר, פזל לעברי מבין זגוגיותיו. ואני, ללא גינוני נימוס, ובלי רגע קל של השתהות, פצחתי במלל חרישי אשר בו צוידתי מראש.

וכך מראש לראש העליתי את אשר על ליבי (או על לב שולחי). אמרתי לו כי אני מחפש מקצוע לרכוש. הוא חייך באדיבות מעושה ואמר: “אכן הגעת למכון הנכון, אנחנו נסייע לך מקצוע לבחור”.

ציחקקתי קלות ואמרתי לו שלא ממש מתחרז לו החרוז, אבל היות וכבר הגעתי למכון, אתן לו הזדמנות עבורי מקצוע לבחור.

הוא החזיר אותי למזכירה, שקראה לבוחן גבוה, אשר הוליכני במסדרונות הארוכים המביאים לחדרים, אשר בהם ניצבים מחשבים, ואל אחד מן החדרים הללו הוא הכניסני, והושיבני על יד מחשב רם ונישא. הוא אף הסביר לי על מהות הכפתורים השונים, אבל אני לא הבנתי דבר.

הוא ציווה כמבקש: “לחץ על כפתור הרווח במקלדת”. אבל אני ומחשבים לא משתלבים יפה אחד עם השני, אז חיפשתי וחיפשתי, על כל מקש היה כתוב או אותיות בעברית ובעוד שפה זרה, או מספרים עם סימנים או ספרות. אבל את המילה רווח או רמז לה לא מצאתי.

כבר הייתי מיואש לגמרי, אבל עובדת התעקשותו כי המקש מופיע במקלדת, לא נתנה לניצני היאוש לזרות בי את ההרס האקדמי.

לאחר זמן לא קצר של חיפוש נעזרתי ביושב לימיני (מסתבר שאני לא היחידי שמחשב בוחר לו מקצוע): “איפה מקש הרווח?” שאלתיו כלוחש.

הוא הראה לי את המקש הארוך, הריק. התפלאתי, על המקשים הקטנים יש כיתוב הנותן רמז למהותם, ואילו על מקש כל כך ארוך לא מצאו מקום להכניס עליו את שמו, או לפחות רמז.

התיישבתי עם ספק זה מול המחשב והסתבר לי שזה לא הספק היחיד שלי.

במסך מולי נשאלה שאלה: “האם אתה ריאלי?”

מיד צבטתי את עצמי כדי לבחון שאני לא בחלום, וכשכאב לי, צעקתי. היושב לשמאלי מהרגע הראשון לא היה חינני במיוחד, היסה אותי ברוגז ואמר: “אתה מפריע לי להתרכז”. הבנתי שאני במציאות, וזה לא דמיון. ועל כן עניתי כן.

המחשב שאל אם אני רוצה להיות רואה חשבון. אמרתי לעצמי שאני מאוד רוצה לראות חשבון, אבל כל פעם שאני רואה חשבון יש לי קו משמאל למספר. ציינתי גם עובדה כי הדבר היחיד שראיתי השבוע זה צאן, ולכן עדיף שאהיה רואה צאן (לא רועה צאן).

המחשב הציע לי להיות עורך דין. כתבתי לו שהיות ו”לית דין ולית דיין”, אז אין צורך לרכוש תואר בכדי להיות מובטל. כי היום אני כבר מובטל, גם בלי התואר.

בילדותי השתעשעתי עם העובדה שאי פעם אהיה רופא. אך לא החלטתי אם רפואה קונבנציונלית או אלטרנטיבית, או אולי כדאי לי להתעסק בשיקוי צמחים. מה שהכי התאים לי היה ליצן רפואי, אבל נזכרתי שתמיד אומרים על הליצנים כמה הם עצובים, ואני לא רציתי להיות עצוב.

שללתי פסיכולוגיה, כי אין לי מקום לאחסן בעיות של הזולת. וגם שללתי טיפולים מטיפולים שונים, כי מי יטפל בי.

היי טק, מה זה צמד המילים הללו? הסבירו לי שזה מחשבים. המחשב בעצמו ענה את התשובה ופסל אותי.

בסופו של שאלון הבנתי שהגעתי למכון הלא נכון, לקחתי שולחן, מחשב ומזכירה והתיישבתי בראש.

מהיום תקראו גם לי היושב ראש.