לפני כחודש רעשה הארץ ודומה היה כי פני תהום עלו והציפוה. בפיגוע טרור קשה ואכזרי שבוצע על ידי שני אחים מחבלים נרצחו בדם קר 12 בני אדם במשרדי מערכת העיתון הסאטירי ‘שארלי הבדו’ ברובע האחד עשר של פריז, בירת צרפת.
האירוע נחשב לחמור ביותר שארע בפריז מאז הטבח הנורא בשנת 1961, עד כדי כך שכלי התקשורת בצרפת, כמעט באופן מתוזמן, כינו את האירוע בשם ’11 בספטמבר’ הצרפתי.
הפיגוע הגדול, שארע ב-7 בינואר, הוביל לצעדת הזדהות שיזם הממשל הצרפתי, בה נטלו חלק כל מנהיגי העולם, במחאה על הרצח המתועב.
ההלם הגדול, זה ששמור לימים מיוחדים מאוד, בא לכלל ביטוי דווקא בשל סיבת הרצח. הפגיעה באנשי מערכת העיתון רק בשל העובדה כי פגעו סאטירית במנהיג דת, היא זו שהוציאה את ההמונים לרחובות בזעזוע ובמחאה.
הפיגוע שסימן את יריית הפתיחה של המאבק המוסלמי בחופש הביטוי ובליברליזם האירופאי, היה כחרב הננעץ עמוק בבשרם של אנשי העולם האתאיסטי, שמחו על אובדן הדרך החופשית ועל סתימת הפיות בשם הדת.
העולם המערבי הגיב כאחוז עמוק.
לכולם היה חשוב להראות ולהביע את מחאתם על מה שנתפס בעיניהם כמותו של הדיבר המקודש ביותר ‘חופש הביטוי’.
המגזין הבא של ‘שארלי הבדו’, שיצא לאור כשבועיים לאחר הטבח, הכפיל ושילש את תפוצתו ואזל מן החנויות כאות מחאה והזדהות.
העיתון שבימים רגילים מדפיס כ-60 אלף עותקים הפיץ כשלושה מיליון חוברות, שנמכרו באותו היום רק בצרפת עצמה, מה שהוביל להפצת עוד שני מיליון עותקים למחרת.
גם בישראל הודיעה רשת הספרים ‘סטימצקי’ כי תמכור ותשווק את המגזין באחד מסניפיה, אך לאחר לחצים מצד גורמים איסלמיים ומחברי כנסת ערביים, הודיעה הרשת כי המכירה תתבצע רק באתר האינטרנט שלה.
בתגובה, הוציא שר החוץ אביגדור ליברמן הודעה כי פעיליו יחלקו את החוברות בחינם. לכולם היה חשוב לקחת צד בסיפור הנורא הזה, ובמקרה הנוכחי הצד של הליברליות וחופש הביטוי היה הנחשק.
•
גם אצלנו, בציבור החרדי, גרם הסיפור למורת רוח. גם אלו שקראו תיגר על הסלוגן שרץ באותם ימים “גם אני שארלי” והביעו מחאתם על ביזויים של מנהיגי דת יהיו אשר יהיו, עדיין התנערו לחלוטין מאלימות ומתגובת טרור, גם במקרה של פגיעה ביקר ובקדוש.
“המעשה חמור לאין ערוך – אך התגובה מביישת גם היא את שולחיה”, היו המילים שנשמעו ונאמרו במחוזותינו.
האלימות, כך היה נשמע, אינה הדרך שבה תובע מחאה לעולם, גם כשהפגיעה קשה מכל.
ואכן, זו דרכה של היהדות החרדית מאז ומעולם. החרב, זו שהופקדה בידיהם של עשיו וישמעאל, אינה כלי אומנותנו ושרירי הגוף נשמרו תמיד עטופים בשני כיסויים ובטלית קטן, הרחק ככל שניתן מבן שיחנו.
אלא שנדמה, כי הסיפור ההוא, זה שמטואטא אל מתחת לשני שטיחים כבר שני עשורים, עלה השבוע על גדותיו, הבאיש בריחו את כל סביבותיו, וסטר על פנינו בכאב, תוך שהוא סותר את בניין זקנינו.
כבר שנים שאנו נחשפים, ביודעים ובשלא יודעים, במודע ובתת המודע, למסכת ההשמצות והרדיפות האישיות בין שני הפלגים – ‘המחבלים’ ו’השונאים’ – אלו המחזיקים עצמם לתלמידי בית הלל ושמאי שמחלוקתם, איך לא, הינה לשם שמים נטו.
הסטנדרים המעופפים, כמו הלבן שהושחת על חליפתו של ראש ישיבה, אלו כמו תרסיס גז הפלפל שמותז הישר לעיני בשר ודם, ומכות ביריוניות שמשוגרות לזרועות ופנים – כל אלו אינם אלא סימפטום המעיד על משהו פנימי גדול ורקוב.
המלחמה אולי קדושה והמאבק אולי צודק, אבל הדרך, דרך האלימות בשונה מ’דרך השלום’, אינה מקובלת וכוחה גדול ליצור זעזוע וצעדת מחאה.
אם לא ברחובות פריז, ברחובותיה של בני ברק.