פוניבז’: מישהו מוכרח לשים לזה סוף

בשנת התשל״א הזמין הרב יהודה עמיטל ז״ל את הרב אהרון ליכטנשטיין, שייבדל לחיים ארוכים, לעלות לארץ ישראל ולעמוד בראשות ישיבת הר עציון שבאלון שבות.

מה שמפתיע בהזמנה הזו, לכאורה, הוא שבאותה עת הרב עמיטל היה ראש הישיבה בעצמו במוסד שהוא הקים. אלא שגדלותו של הרב עמיטל נעוצה היתה דווקא בצניעותו ובעובדה שהוא ראה את טובתה של הישיבה, לפני טובתו שלו.

באופן לא מפתיע הרב ליכטנשטיין סירב להצעה, ונתן הצעה נגדית שהוא יסכים לענות לקריאה בתנאי ששניהם יעמדו בראשות הישיבה. וכך היה. במשך ארבעים שנה, הפגינו השנים שותפות מופלאה, כאשר כל צד מביא את יכולותיו ונקודת מבטו לבניית ישיבה לתפארת.

גדלתי בעיר ניוקאסל, בצפון מזרח אנגליה. זכיתי לחיות קרוב מאד לעיר קטנה בשם גייטסהד, המפורסמת היטב בעולם היהודי בעקבות הישיבה המפוארת השוכנת בה.

למי שלא זוכר, באותם שנים (לפני בערך 35 שנה), נוצר סכסוך בישיבה. מבלי להיכנס למהותו של העניין אוכל לציין כי מה בזכרוני נותר חרות דרכו של המשגיח האגדי, רבי מתתיהו סלומון, שהחזיק את הישיבה וליווה אותה עד לפתרון המחלוקת.

בהוראת הרב שך דחה הרב סלומון את מעברו לארה״ב במשך כמה שנים (היום  הוא המשגיח בלייקווד), מאחר שסבר כי המצב הרגיש בישיבה דורש את טיפולו המיוחד.

המסקנה העצובה

אין צורך לומר כי השאיפה של כולנו היא שמנהיגנו היו מצליחים להתנהל עם מקסימום ענווה ומינימום סכסוך. מתחים סביב מעבר הדורות במוסדות ובחצרות אינם תופעה חדשה (ראו סלובודקה ווולוז’ין), אולם נראה שהכלים לפתרון הסכסוך אינם עומדים באתגר.

רק השבוע ראינו לאן סכסוכי ירושה יכולים להביא: הרס ואובדן שליטה עד כדי אלימות. המראות הקשים בתוך היכל בית המדרש של פונוביז׳ מעלים אצל כל אחד, שהתורה יקרה לו, הרבה שאלות, ובעיקר מסקנה עצובה אחת: יש אלימות בחברה הישראלית, והיא איננה פוסחת על החברה החרדית.

מאז מלחמת העולם השנייה התפתחו מספר דורות ודוקטורינות של הנהגה תורנית, ועם זאת רוב השנים מי שהנהיג ביד רמה היה הרב שך זצ״ל.

מה היה מיוחד בראש ישיבת פוניבז’? גדולתו היתה, שבתקופתו, שהתאפיינה בפריחה עצומה של לימוד התורה, היתה גם התקופה שבה הצליח מנהיג אחד לרכז את כל כוחות עולם החרדי לכוח מרכזי אחד.

ליטאים (כמובן), חסידים והציבור החרדי הספרדי סרו למרותו, וכתוצאה מכך הרב שך הצליח למנף את הציבור החרדי להישגים לא מבוטלים. נדמה שאפשר למפות את השינויים במקביל לזמן הסתלקותו ולשנים לאחר מכן.

השרביט עבר אמנם מהרב שך לרב אלישיב זצ״ל וממנו למרן הרב שטיינמן שייבדל לחיים ארוכים, שלשה גדולים המשתייכים לאותו דור, אולם ככל שאנחנו מתרחקים מההנהגה של הרב שך אנו רואים תחילה של שבר במושג של הנהגת היחד שהוא הצליח להנחיל. עצם המאבק בין הרב שמואל אוירבך לרב שטיינמן מעיד על שבר זה.

בניית דמותו של הרב

אולי אנו עומדים בפני מהלך טבעי של חזרה לתקופה של הנהגה יותר מבוזרת, אבל קשה לאמוד את הנזק החינוכי העמוק שנוצר מעשרים שנות מאבק המנוהל בתוך הישיבה שמעת לעת (ובתדירות גוברת) גולשת לפסים אלימים. אין זו דרכה של תורה ולא של היהדות.

אנחנו בונים את דמות הרב בכלל וראש השיבה בפרט כדמות מופת, המקרינה לנו בארחות חייה דרך הנהגה וארחות חיים. זה נכון בעולם הדתי בכלל, ובעולם החרדי בפרט, המקדש את המונח ‘דעת תורה’, כאמצעי המקנה לרב את יכולת ההנהגה.

במהלך 20 השנים האחרונות עברו למעלה מ- 10,000 בחורים בישיבת פונוביז׳, זאת מבלי שספרנו בני משפחה וקרובים של הלומדים, ובוגרי ישיבות הלווין. האם אנו יכולים בכלל לשער מה הנזק החינוכי של תהליך ארוך של סכסוך בין הרבנים? מה הבחורים אמורים להבין מסיטואציה כזו?

 קל מאד לחפש אשמים אצל בחורי הישיבה שמבצעים את האלימות, אבל מי שחייב לעשות חשבון נפש, אלה מנהיגי הישיבה על פלגיהם השונים.

הציבור החרדי חייב לזכור: ישיבת פוניבז׳ אינה ישיבה משנית. היא אחת מישיבות הדגל של עולם החרדי ובכלל. הגיע זמן שמשהו ייקח אחריות, לשים קץ למלחמה, להפריד לשתי ישיבות, או כל פתרון אחר שלא מנציח את ביזיון התורה כדרך חיים.