נפתלי בנט זה עף • הטור של סיון רהב מאיר

 ביום רביעי בערב לקחתי את הסלולרי של צעיר דתי-לאומי, וברשותו הסתכלתי על קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלו. זו לא קבוצה קטנה, זה חתיכת שבט. מדגם מייצג ומגוון של כמה עשרות מבוחרי בנט. גללתי את השיחה למעלה.

ביום שני אחר הצהריים עוד השוו שם מחירי עגלות ילדים והתקשקשו על תחפושות לפורים. מיום שלישי בבוקר דיברו אך ורק על דבר אחד: אלי אוחנה. היה קונצנזוס מלא בקבוצה שהצעד שגוי, היו הרבה אימוג’ים של סמיילי נבוך, אבל הנימוקים והמסקנות היו שונים.

הנה כמה ציטוטים שנשארים בעלי משמעות גם אחרי פרישתו:

“כל מי שדיברתי איתו מתנגד לזה, והכי קטע שספרדים מתנגדים יותר מאשכנזים”, כותב אחד מבני המשפחה. “זה מעליב אותם, לעומק, שככה בנט קורץ לספרדים, או חמור מזה: שככה הוא חושב שצריך לקרוץ להם”.

“פחח, מתי בדיוק אלי אוחנה התחרט על ההתנתקות?” שאלה אחת הנערות, “ואיך לא שמענו על זה עד היום? אני אומרת לכם שהוא התחרט שתי שניות לפני שהתחילו לצלם את הסרטון שלו למפלגה, כי ככה אמרו לו. שילך לחפש. או שאני אלך לחפש. מפלגה אחרת”.

בשלב הזה אחת האמהות העירה: “רגע, זה טוב שהוא מתנצל על התמיכה בהתנתקות ואולי הוא באמת מתכוון לזה, אבל על חילול השבת הוא לא מתנצל? הוא הרי בנה את כל הקריירה שלו על חילול שבת בפומבי, לא בבית הפרטי שלו אלא כתרבות של כל המדינה, לצערנו. זה הסמל והפרצוף של הבית היהודי? זה בכלל אכפת לבנט?”

כמה מבני המשפחה תהו אם עוד אפשר לבטל את השריון.

נדמה לי שיותר משהציונות הדתית התנגדה למינוי הזה, היא נעלבה ממנו. מהציניות, מהחיפוש אחר סלב מכל סוג ובכל מחיר, מהמלאכותיות.

חלק מחברי הקבוצה החלו לכתוב על הצבעה לאלי ישי, לליכוד או ליש עתיד. אחד הגיסים החרד”לים הוסיף: “לא מבין את ההתרגשות שלכם. זה סתם גימיק דבילי, אבל מה ההיסטריה עכשיו? הרי קרו דברים הרבה יותר גרועים ואף אחד לא פתח את הפה. איפה היו כולם בקיצוץ בקצבאות הילדים, בחוק הגיוס, בחוק הגיור?

“לפני שבוע העליתי פה סרטון חילוני לגמרי שהמפלגה הוציאה, עם בחור פליט ריאליטי שמתחיל עם בחורה בפאב, ואמרתם שאני קיצוני ופנאט וצריך להגיע לקהלים חדשים.

“אז הנה, מביאים לכם קהלים חדשים. מתי תבינו שהמפלגה הזו באמת, אבל באמת, כבר לא דתית?”

אמא שלו ניסתה להרגיע אותו, אחד האחים העלה את הפוטושופ המפורסם של נפתלי בנט עם רעמת השיער של אוחנה, ואז, ביום רביעי בצהריים, הדיון הסוער השתתק באחת. “שמועות על אירוע קשה בגבול הצפון!”, עידכן מישהו, ומאז העלו שם רק פרקי תהלים לרפואת הפצועים.

 עבודות דוקטורט שלמות עוד ייכתבו על פרשת אוחנה.

עד אז הנה רק שתי שאלות שעבורי נותרו פתוחות:

• האם הופנם השבוע סופית שנפתלי בנט הוא לא המשיח? אני לא צוחקת, עד היום בשיחות עם חלק מאוהדיו הנקודה הזו לא הייתה ברורה. השבוע, מזל טוב, זכו במפלגה למשבר פוליטי ראשון. האם מעתה תהיה שם אופוזיציה, או שבנט והכוורת הקטנה ימשיכו לנהל הכל לבד?

האם הח”כים ששתקו עד היום יפתחו את הפה? אחד מהם סיפר לי השבוע שהתחושה לאחרונה במפלגה הייתה שבנט זה אח, ובנט זה עף. על עצמו.

• אלי אוחנה הוא לטעמי הסיבה האחרונה לקצוף על בנט. לא ברור למה המגזר כולו זועם עליו בגלל גימיק בחירות לא חשוב, ולא אומר מילה על כך שכל השיח הציוני־דתי העמוק הופך בגללו ל”לא למתנצלים” רדוד ושטחי.

אלי אוחנה הוא הבעיה? מה עם העובדה שלהיכנס באמ־אמא של ה”שמאלנים” וה”תקשורת” הופך לעיקרון קדוש יותר מעשרת הדיברות?

 ובשיא סערת אלי אוחנה, נפטר בירושלים, בגיל 67, העיתונאי דיוויד לנדאו, עורך “הארץ” לשעבר. לנדאו היה דתי מאוד ושמאלני מאוד. אפשר לנחש בקלות מה היה לו לומר על שריון הסלב החדש, ועל אותו כיוון לאומני־חילוני שהולכת ותופסת מפלגת הציונות הדתית.

מאז מלחמת ששת הימים הוא לא הפסיק לבקר את הימניות של רוב חובשי הכיפות הסרוגות, ולא מצא לעצמו בית פוליטי. אבל האיש שהיה בוגר ישיבות חרדיות ומחובר מאוד לכתבי החסידות, לא הרגיש בבית גם בתקשורת הישראלית, למרות העמדות הבכירות שאליהן הגיע.

כשראיינתי אותו פעם, הודה שיש מחיצה בינו לבין המערכות החילוניות שבהן הוא עובד, וכך סיפר: “אני חי בתוך העיוות הזה, שבו כל תרבות אחרת היא יותר מוכרת ויותר אהודה מאשר התרבות היהודית. מידת הבורות כלפי היהדות בתקשורת היא בלתי ניתנת להסבר רציונלי.

“אי־אפשר להבין למה אדם מן היישוב מתהדר בבורותו בכל הנוגע לדת היהודית ולכל טקסט יהודי באשר הוא.

“כאשר הוא קורא משהו על בודהיזם בטיבט הוא נדלק, וכשאתה מספר לו מה עושים בבית הכנסת – דוק של שעמום מכסה את עיניו. זה דבר עמוק מאוד. אולי צריך פסיכולוג לשם כך, כי היחס של האדם החילוני המשכיל אל התרבות היהודית במדינה הזאת הוא מעוות ופגום”.

לנדאו נהג לספר סיפור שהסביר את תפיסת עולמו: כשסיקר את ועידת מדריד כעיתונאי צעיר, הוא פגש שם מתנחלים שבאו מישראל כדי למחות, שני חסידי סאטמר אנטי־ציונים מניו־יורק שבאו לחזק את המשלחת הפלסטינית, יהודים דתיים מהמשלחת האמריקאית שבאו מטעם הממשל בוושינגטון, וגם כמה דתיים שהיו חלק מהמשלחת הישראלית של ממשלת שמיר, ביניהם מזכיר הממשלה דאז אליקים רובינשטיין.

בליל שבת הגיע למקום שליח של חב”ד והזמין את כולם אליו הביתה. “הגיעה השבת וכולנו אכלנו והתפללנו שם ביחד. יממה של שבת באמצע הוועידה. מה היה המכנה המשותף בין הימנים והשמאלנים, הגברים והנשים, הישראלים והאמריקאים, הציונים והאנטי־ציונים?” שאל לנדאו. “שמירת השבת. ההלכה מעל הכל. בסופו של דבר, לפני הכל ואחרי הכל, הסיפור הזה מגדיר את הזהות שלי”.

אלי אוחנה, אגב, כנראה שיחק באותה שבת במגרש בטדי.

 פרשת השבוע, פרשת “בשלח”, מתארת את קריעת ים סוף ואת השירה ששרו אז בני ישראל. לכן השבת הנוכחית מכונה “שבת שירה”. פרשנים רבים מסתכלים על יציאת מצרים כעניין אקטואלי ולא היסטורי.

כלומר, הפיכת הים ליבשה היא תהליך שכל אחד צריך לעבור, תהליך שבו מגלים את מה שמכוסה וחושפים את מה שלא רואים ביום יום. זה תהליך חיובי שבו האדם רואה את מה שסמוי ונסתר בדרך כלל.

הרב עדין שטיינזלץ כתב על כך: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כלומר, כל אדם צריך לעבור ולבקוע בחייו את ים סוף הפרטי שלו”.

הסטטוס היהודי: 

 “מצווה לכל אחד להיות בשמחה גדולה ב’שבת שירה’ ובהרגשה נעלה, ויש שרקדו בקבלת שבת זו בשמחה רבה ויתרה מכל השנה” (לוח “דבר בעתו”)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות