קוראים לה שושנה (שם בדוי). ראיתי אותה לראשונה בקבלת פנים לאישיות בכירה אליה הוזמנתי. מסביב היו לחיצות יד, מינגלינג טיפוסי לאירועים מסוג זה ושורה של התרחשויות שהיו מעניינות כל עיתונאי בעל סקרנות בריאה, אבל אותה ראיתי ניגשת לילדה קטנה שנגעה ללבה וממתיקה עמה סוד.
האינטימיות שנוצרה בין השתיים משכה את לבי. לרגע היה נדמה שהן אימא ובת או אפילו שתי אחיות. לא. לא היו שם מצלמות ואף פפראצ’י לא תיעד את הרגע האמיתי הזה.
מאוחר יותר סיפרה לי חברה כי בנה, צעיר בשנות העשרים לחייו, שעבד עם בעלה של שושנה, סיפר כי בכל פעם שהיה חוזר בשעת לילה מאוחרת מנסיעה עם הבוס, הייתה רעייתו יוצאת אליו לרכב, גם כאשר היה מדובר אחר חצות, והייתה מציידת אותו בלחמניות מלאות כל טוב.
פעם אחת אף הביאה לו מרק חם מהמטבח. הוא תיאר אותה כאישה אימהית בעלת לב זהב. גם כאן איש לא תיעד את המחוות הקטנות המעידות על אישיות גדולה.
אני מודה. נשביתי בקסמו של לבה הטוב.
חברה אחרת שלי, בת כיתתי, שהיום מנהלת סמינר בירושלים, סיפרה לי כי במסגרת תפקידה היא מתייעצת המון עם אותה שושנה, פסיכולוגית במקצועה.
“אין לך מושג כמה בנות כלל לא יודעות שהן חייבות לה את אושרן, וכמה משפחות מאושרות בזכות עצותיה הטובות ומסירותה”, אמרה לי אותה חברה.
ברור שאיש פרט לאותה מנהלת ומספר מצומצם של נשות צוות, מודע לכך. מדובר לעיתים בדיני נפשות כפשוטו.
ברור לי שאין טעם שאחשוף בציבור את פרטיה המלאים של שושנה. במילא איש לא יאמין לי. יחשבו שאני בודה זאת מלבי. שאני סתם הזויה או נאיבית, שלא לומר עוסקת בתעמולת בחירות.
תקשורת נלעגת ובזויה
אז אם אי אפשר לדבר על אותה שושנה (אתן בטח יודעות מי זאת), אספר לכן על אישה אחרת, עליה למדנו השבוע בפרשת השבוע. אישה גדולה ונערצת, נביאה ומנהיגת נשים ואחותם הבכורה של משה ואהרן.
כמובן שאין מקום להשוואה בין השתיים ואין בכוונתי לעשות זאת, אך איש לא יחשוד בי בתעמולת בחירות כאשר אעלה על נס את אמונתה היוקדת של מרים הנביאה שהייתה אחות אהרן, אחות לאהרן באהבת ישראל וזה רק מקצת שבחה.
רש”י מסביר מהיכן היו להן לנשים תופים במדבר, במילים הבאות: “מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים”.
כבר כתבתי כאן בעבר על אמונתן הפשוטה של הנשים. אמונה טבעית נטולת שיקולים שכליים ושאלות מיותרות. למרים היה ברור שהבטחת ה’ תתקיים ולכן צריך להיות מוכנים לרגע בו יש לצאת במחולות לנוכח הנסים.
שירתה של מרים וריקוד הגאולה של נשות העם ששמר על שמו, שפתו ולבושו גם כאשר היה שקוע במ”ט שערי טומאה, אמורה להכין אותנו לקראת הגאולה העתידה, האמיתית והשלמה, שתבוא בקרוב ממש.
ה’ הבטיח לנו שניגאל ואין לנו ספקות שכך יקרה. האם אנו מוכנים לגאולה? האם הכנו את התופים לשירת הגאולה העתידית, השירה העשירית. האם אנו הולכות בדרכה של מרים?
כן. זו אותה מרים המוזכרת ב”שש זכירות” בעקבות הצרעת שקיבלה לאחר שדיברה לשון הרע באחיה הקטן. וגם מהמקרה הזה עלינו ללמוד. מרים הצדיקה, הנביאה, “נענשה” כדי ללמד אותנו מה גדול חטאו של מי שמטיל דופי באחר.
ההתעקשות של חלק מכלי התקשורת הישראליים להוציא את דיבתו של מי שאינו נמנה על המחנה הפוליטי “הנכון” הפכה כה נלעגת, עד שכל בעל אינטליגנציה בסיסית מתקשה להאמין לנוכח הכותרות ההזויות, המשתלחות והמבזות שמאפיינות את העמודים הראשונים של התקשורת הישראלית.
לא תמיד מדובר דווקא בבעלה של שושנה. בכלל, כל איש ציבור “חוטף” ובחזקת אשם עד שלא הוכחה חפותו.
נכון, קל הרבה יותר לשריין מקום לספורטאי (ולאבד ארבעה מנדטים), מאשר למצוא משהו טוב לומר על האישה שנמצאת לצידו של אדם שבחר לשרת את הציבור למרות שלא חסר לו דבר.
בין כפור לכפירה
הגברים עלו “חמושים” ממצרים. הם היו מצוידים בכלי נשק איתם השתמשו מאוחר יותר במלחמת עמלק ובמלחמות עם “הכנעני” ועם מדיין. אבל הנשים… היו מצוידות בטונות של אמונה ובתופים.
לא תשמעו אותן מתלוננות על התנאים במדבר. “וילונו העם על משה”, העם הוא הערב רב. נשות ישראל מעולם לא התלוננו.
עד כדי כך שכאשר בנות צלפחד עומדות לפני משה ומשמיעות את הטענה “למה נגרע?”, התורה הקדושה מקדישה להן פרק מיוחד.
אצל הנשים הכל ברור. הן לא נמנות על הספקנים, על המרדנים ועל קשיי העורף שבמחנה ישראל. להיפך, הן מאמינות באמונה שלמה בדבריו של הרועה הנאמן הבאות מפי הגבורה.
זו מעלתה של האישה וזה תפקידה. להאיר את הבית היהודי, את מבצרה, את משפחתה, באור של אמונה בתוך שמחה וריקודים.
נשים לא חייבות בתפילה, אך כשהן עושות זאת, הן מתפללות מכל הלב, ברגש יהודי חם. בכך הן מעבירות לדור הבא את האמונה הטבעית שיש בלבו של כל יהודי מערש לידתו.
עמלק, אותו הזכרתי לעיל, קירר את האמבטיה, הכניס קרירות בעם ישראל שרפו ידיו מדברי תורה. המרחק בין הכפור והכפירה דק כחוט השערה. מי שלבו אינו חם לתורה ולמצוות, עשוי להגיע בקלות לכפירה.
אצל נשים פועם לב חם ומלא ברגש (ונכון. הוא מתפרץ לפעמים. קוראים לזה דמעות) ולכן האמונה שלהן הרבה יותר חזקה ואיתנה כפי שלימדה אותנו דבורה הנביאה.
ב’יחד’ להצלחה
כאישה, התרגשתי אתמול שעה שנציגי ‘יחד’ הגישו את רשימתם לוועדת הבחירות המרכזית. התרגשתי כי ראיתי בכך סוג של אחדות במחנה שומרי המצוות. נכון שלצערי מעשה שטן הצליח ולא זכינו למחנה חרדי-דתי חזק ועוצמתי שכולל את כל החוגים והקבוצות בציבור שומרי המצוות.
אבל התמהיל שהציגה תנועתו של אלי ישי, הוא סנונית שיכולה להעיד על בואו של ההיגיון למחוזותינו.
מבלי להיכנס להבדלי ההשקפות, צריכים לזכור את המכנה המשותף לכולנו. את שמירת התורה והמצוות והרצון להגן על חייהם של יהודי ארץ ישראל (ובמילא גם יהודי התפוצות).
זה כלל לא מובן מאליו להכניס תחת קורת גג אחת אנשים בעלי דעות שונות. אבל אני מאמינה לאלי ישי שאמר באותו ערב “היום אנחנו עושים היסטוריה” ומקווה שבבחירות הבאות, שיגיעו כנראה מוקדם מהצפוי לנוכח ההרכב המסתמן של הכנסת ה-20, ימצאו כל המפלגות החרדיות את עצמן בחזית חרדית-דתית גדולה וחזקה שתהפוך לכוח פוליטי מוביל במדינת ישראל.
העובדה שההסכם בין ‘יחד’ ו’עוצמה לישראל’ עבר טלטלות כה רבות ונסגר ברגע האחרון, מעידה כי מדובר בדבר טוב לעם ישראל. משום שכל דבר טוב סובל ממניעות ועיכובים.
ברור שהשטן רותח מזעם לנוכח האחדות שהושגה למרות חילוקי הדעות. הוא לא רוצה לראות אותנו מאוחדים.
אני מנצלת את הבמה הזאת על מנת לאחל לתנועה המאוחדת הצלחה גדולה שתבוא לידי ביטוי בהגדלה משמעותית של הכוח החרדי-אמוני בכנסת הבאה ובטוחה כי לו היו כל שומרי המצוות מתאחדים, היה כוחם גדול עוד הרבה יותר.
• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]