“דבר אל בני ישראל”. התורה לא משתנה

וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (יד, טו)

נעצום לרגע את העיניים, נתנתק מעולמנו הסוער, וננסה להיכנס לנקודת המבט של היהודי הנודד היוצא ממצרים, לאותה דילמה שתפסה את רבבות עמך בית ישראל, באותן שעות מתוחות.

הנה מבעד לדלת הגאולה מנצנצת. תם עול השעבוד ויוצאים לחופשי מהכלא המצרי. אבל בדיוק אז לפתע מתרחשת טעות אסטרטגית. במקום לנסוע דרך ארץ פלשתים, שגיאה בניווט ובני ישראל עולים לדרך ארוכה ומסורבלת. יש לטעות השלכות חמורות: הצבא המצרי דוהר מאחור, ים סוף חוסם את קדמת הדרך, חיות טורפות מאגפות מימין ומשמול, ובהערכת מצב מהירה המסקנה העולה היא כי הסיפור אבוד.

אך דווקא אז באה קריאתו של ה’ אל משה: “מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו” – מה הפחד?! אני המוליך, אני המנווט, הכל כאן מתוכנן! סעו! כנסו למהלך הזה, ותגלו כי יש כאן התגלות אלוקית אדירה.

נס הניסים טמון דווקא במקום שהשכל בטוח שכל הטעויות נעשו. עכשיו תראו שמכאן תצמח הגאולה השלמה: חיסול הצבא המצרי, והבאת ביטחון ושלוה אמיתית ליהודי הבורח.

לפעמים אנחנו רואים את גדולי ישראל עושים צעדים שאולי אנחנו לא מספיק מבינים אותם, יש לנו שאלות, תהיות, זה נראה לא ברור, יש ארבע כיתות שכל אחד אומרת דברים אחרים. חוסר בהירות נוראי.

בדיוק בנקודה הזו אנחנו צריכים להפנים, כי גדולי ישראל הם רואים את מה שאנחנו לא רואים, כל מעשה והחלטה שלהם היא מתוך פיו של הבורא, אשר מנווט אותם ושולח ברכה וסייעתא שמיא בכל מעשי ידיהם, אנחנו לא שואלים שאלות!

והנה כבר כעת אנו רואים איך מרגע לרגע מתבהרת התמונה, הים מתחיל להקרע, הנחשונים כבר קפצו למים, והנס הגדול כבר ברור ונראה לעין.

אשרינו שזכינו!