ב -27 בינואר 2015, התקיימו ברחבי העולם ארועי זכרון לזכר השואה.
שבעים שנה לאחר שחרור מחנה הריכוז אושוויץ, הנצחות אלה נחוצים מתמיד, כפי שמעיד הגל הגואה בשנה האחרונה של התקפות אנטישמיות ברחבי העולם. ובעוד זה עשוי להיות בלתי אפשרי לעצור כל פיגוע בכל מקום בעולם, האופן שבו חברות ויחידים מגיבים למעשי זוועה כאלה הוא חשוב בדיוק כמו “להרוג את הרעים“.
דוגמא לכך תהיה הפיגוע במגזין הסאטירי הצרפתי צ’ארלי הבדו בתחילת ינואר. כתוצאה ממנו, מצעד עוצמתי בן שני מיליון איש התקיים בלב פריז בתמיכה בחופש הביטוי. הביטוי #Je Suis Charlie הפך להאשטאג (תגית), עם השימוש הנרחב ביותר בהיסטוריה של טוויטר.
כדי לענות על הביקוש הגובר מצד המוני קוראים חדשים שנראו להוטים לאמירה נגד קיצוניות, מידת הפרסום לגיליון ה-12 בינואר 2015 של המגזין הוגדלה מ-60,000 עותקים שהודפסו בדרך כלל לשלושה מיליון, ועלתה שוב לחמישה מיליון, ושוב לשבעה מיליון עותקים.
הרצח הבא בדנמרק?
צעדות, מסעות טוויטר, וצמיחה אדירה במצבת הקוראים. ובכל זאת במידה רבה נדחקה לירכתיים העובדה שהיהודים היוו מטרה ספציפית במהלך שלושת הימים הנוראים אלה בפריז. ואכן, במשך חודשים לפני זוועות הטרור בפריז, יהודים ברוב מדינות אירופה היו נתונים לגל בלתי פוסק של התקפות אנטישמיות מרושעות. אווירה של שנאת גולמית ללא עוררין לכל דבר יהודי קדמה לאירועים בפריז, וסימני האזהרה היו שם לכל מי שדאג לשים לב.
כאשר יהודים בדנמרק המנסים לקיים אירוע שקורא לדו-קיום דתי נרדפים ברחובות על ידי בריונים זועקי “אללה הוא אכבר” ומנופפי כרזות-שחורות, אז בקרוב מאוד מישהו יכניס לראש שלהם לנסות להרוג יהודים בפריז.
צעדות, מסעות טוויטר, ומיליוני קוראים חדשים. תגובות רגעיות בעלות טווח קצר לבעיה ארוכת טווח במיוחד, שמצטברת במשך שנים. טבעי שבעקבות מעשי זוועה כאלה, אנשים יחושו צורך עז לפעול. אלא שאין מה שיועיל להתנערות מהטרור בצורה יעילה כמו עמידה לצד מטרותיו וקורבנותיו המיועדים, כמו למשל, על ידי עמידה לצידן של הקהילות היהודיות באירופה ובעולם.
שיטה אחת יעילה, בעלת טווח ארוך להצגת סולידריות עם קהילות יהודיות ברחבי העולם היא להראות את אותה ההתלהבות לפרסומי הקהלות, כמו זו שהעולם הציג לנושאים הסוחפים של צ’רלי הבדו. כדי להתנער מהקיצוניות הגלובלית, צריך פשוט לפעול ברמה מקומית מאוד.
הכירו את ‘שלום’
“שלום” (Şalom), השבועון היהודי הטורקי, הוא לא בדיוק עיתון שקל למצוא באיסטנבול אלא אם כן יודעים איפה לחפש. אבל עם תפוצה של כמה אלפים, כבר כמעט שבעה עשורים שהם מצליחים ליצור עיתון מקצועי ורלוונטי ביותר (משמעותי יותר, ומופק טוב יותר, מאשר שברי הפיות חסרי התקווה של המשטר הסורי: אל-בעת’ או אל-ת’ורה, אפילו עם משאבי המדינה). במשך השנים חלק מהסופרים והעיתונאים הבולטים ביותר של טורקיה כתבו בו.
חשוב לדעת. עיתון המופיע במשך תקופה של לא פחות משישים ושמונה שנים, והינו עיתון קהילתי – בכל קהילה, מהווה כרונולוגיה ויומן של זמנים ואירועים בהיסטוריה של הקהילה ומקומה בעולם, האירועים שהשפיעו עליה או שהיא השפיעה עליהם, חוות דעת, תקוות, חלומות ופחדים של אנשי הקהילה, כמקור להיסטוריה של הזמנים. אתרי האינטרנט אפילו לא מתקרבים לעיתונים.
רק מעט דברים פוגעים בלב תחושת הביטחון או ההשתייכות הקהילתית כמו תקיפה או הפחדה על פרסומיה. עבור קהילה, איבוד הבטאון שלה יהווה מכה הרסנית לתחושותיה של זהות, היסטוריה והמשכיות בחברה הגדולה בה היא שוכנת.
וכך, כאשר קהילה נמצאת תחת התקפה מתמשכת מצד גורמים שוליים קיצוניים, אחת מהפגנות הסולידריות לטווח ארוך הטובות ביותר היא לאמץ פרסומים של הקהילה. היה זה אך טבעי שמיליוני אנשים ברחבי העולם חשו פתאום דחף להיות בעלים של עותק של צ’רלי הבדו, ללא קשר לדעותיהם – לגופו (או היעדרו) של התוכן של העיתון לאורך השנים. בתקופה שלאחר אירוע טרור, אנשים רגילים נדחפים להגיב במעשה שמבטא בקול רם וברור את דחייתם וסלידה מהתקיפה.
לא חייבים להיות לסאנה באטילי
צעדות הן טובות וטובות מאוד, אבל זה מאוד לא סביר כי מצעד בקנה המידה של המצעד הפריזאי בינואר יחזור אי פעם על עצמו במשך שנים רבות. תגיות טוויטר? חולפות עד מאוד ורגעיות במיוחד. תגובה לטווח ארוך נצרכת כדי לתמוך בקהילה תחת איום לטווח ארוך.
בעוד שייתכן כי יהודים בקהילה המקומית אחת אינם מתמודדים עם אותה הרמה של אלימות והפחדה כיהודים בחלקים אחרים של העולם, הטבע של אנטישמיות העולמית הוא כזה שיהודים בכל מקום יכולים בכל רגע נתון להפוך למטרות של כל מקור, ולא משנה כמה רחוק או מרוחק נתפס האיום. אם לקחת דוגמא מהזמן האחרון, האיומים של ארגון הטרור חיזבאללה, לפגוע ביהודים בכל מקום בעולם בתגובה לאבידות הקשות האחרונות שלהם בסוריה.
לא כל אחד יכול להיות לסאנה באטילי, עובד יליד מאלי של הסופרמרקט הכשר שהותקף בפריז שהצילו חיים רבים על ידי הסתרת לקוחות בזמן ההתקפה. אבל אנשים עדיין יכולים להשיג הרבה בהתייצבות לצד אלה שהיוו יעד לקיצונים.
נקווה שלא נצטרך, חס וחלילה, לסבול אי פעם שוב פיגוע, אבל בואו לא נחכה עד אחרי הזוועה כדי להביע “Je suis <הוסף את הקורבנות האחרונים כאן>”. החיבוק של החברה, וקבלתה את המיעוטים, הם המגן הבטוח ביותר והגנה מפני מעשים אופורטוניסטיים של שנאה נגד מיעוטים אלה. הטרור משגשג באווירה וסביבה של שנאה חסרת גבולות ומגבילים.
הנצחת שואה מתקיימת רק פעם בשנה, ועל אף הצורך להגיב למעשי זוועה באמצעות צעדות-מיליון, צריך להודות כי באותו זמן זה כנראה מאוחר מדי. הקיצוניות כבר הכתבה את שורשיה העמוקים בחברה.
המלחמה בקיצוניות יעילה יותר ברמת הפרט, במעשים קטנים ויומיומיים של טוב לב כלפי אלה שעלולים להיות פגיעים, והנידוי של אותן קבוצות ויחידים שדיבורם והתנהגותם מלאי שנאה (אני מסתכל עליך ג’ורג ‘גאלאווי, הרפתקן מביש שכמותך, למשל. הערת המתרגמת: ג’ורג’ גאלאוויי הוא פוליטיקאי בריטי פרו פלשתיני שונא יהודים). קיצוניות עולמית תובס בצורה היעילה ביותר על ידי מעשים מאוד מקומיים של שיקול דעת.
ובימינו, מלחמה בקיצוניות יכולה להיות פשוטה כמו קניית עיתון. שלום.
עבוד דנדאצ’י הוא פליט סורי, תושב גולה מחומס, שמתגורר כיום באיסטנבול. ספרו The Doctor, The Eye Doctor and Me מספר בצורה בהירה ומרתקת על תולדות הסכסוך הסורי. תרגום: ציפי ירום