ישעיהו ליברמן,
אני פונה אליך ממקום נקי, לא בכעס, ולא מנקמנות: אנא כבד אותנו, כבד את עצמך, וותר על אות יקיר העיר ירושלים.
אני מניח שאתה משוכנע בלהט פנימי, כי אתה לא מפלה ילדות ספרדיות… הציבור, מה לעשות, סבור אחרת.
מאז עלתה מועמדותך לכותרות, אני מקבל מבול טלפונים, מכתבים ופניות מקהל רב, המבקש ממני לעשות ככל הניתן שלא תקבל את האות הזה (שאינו חשוב בכלל).
לידיעתך, גם רבנים אשכנזים בכירים בירושלים התחננו לפני שאסכל את מועמדותך. “הוא לא מתאים”, אמרו לי. “הוא לא ראוי”.
אולי יש לך זכויות רבות. אולי אין על כך חולק. אבל על דבר אחד אין מי שיחלוק: דבק בך הרבה יותר מרבב. כתם אותו לא תוכל למחות.
הסמינר בראשו אתה עומד נחשב לאבטיפוס של הסמינרים המפלים ילדות על בסיס עדתן. אתה לא אשם? תחשוב כך. לקבל את הפרס כאדם חרדי אתה בוודאי לא מתאים.
מנע מעצמך בושות, כי אני בטוח שבעמדך על במת העירייה, עם יתר המכובדים המקבלים את הפרס, יהיו מספיק הורים בהם פגעת, שימצאו לנכון לבוא ולציין קבל עם ועולם את הסלידה שהם חשים, כאשר אתה מקבל תואר לו לדעת רבים אינך זכאי.
תזכור כי מאות ואלפי הורים חרדים רואים בך אדם שהרס את חייהם, ובסיוטים השחורים שלהם אתה מקבל פרס.
אחד התנאים לקבלת האות הוא שהמועמד עבר את גיל השבעים. הרי כולנו יודעים שחיי האדם קצובים. איך אתה לא פוחד מאימת הדין של בורא עולם בבית דין של מעלה? איך?
בבית דין של מעלה, לא יעזרו לך עסקנים ורבנים שכאן, בעולם הזה, כופפו עצמם בפניך והשפילו את עצמם ואת צאן מרעיתם בפני הקפריזות והאפליה שהנהגת במוסד החינוכי שלך; לא יעזרו לך פוליטיקאים ונאמני בית של רבנים, כאלו ואחרים.
שם יש דין אמת. שם אין הבדל בין ספרדים לאשכנזים. שם לספרדים אין פחד להעיד על מה שהם חוו במעמד הקבלה לבית הספר שלך. שם יספרו לך כל בת וכל ילדה שעזבה את הדרך, בגלל החוויה המשפילה של הרישום לבית ספרך.
כיהודי מאמין, אני מאמין ששערי תשובה לא ננעלו.
הגיע הזמן שבגילך תתחיל את מסע התשובה בעניין, תתחיל את המסע בוויתור מרצון על אות יקיר העיר ירושלים. כאשר תעשה זאת, נמשיך לדבר על השלבים הבאים…