לאחרונה עדה הארץ למגוון תופעות מעניינות תחת מכנה משותף אחד הנושא את השם: ‘אפליה מתקנת’.
מקומות עבודה רבים מתומרצים תקציבית על ידי המדינה על מנת שיעסיקו דווקא בני מיעוטים ומלגות וקרנות הוקמו לסייע לעולים שאותם הזניחה המדינה בתקופותיה האפלות.
אך גולת הכותרת כמובן נמצאת דווקא בתקופה זו, תקופת הבחירות. הרדיפה האיומה של ראשי המפלגות אחר קולות צפים, וכאלו יש המון – ממש המון, מובילה לסחרור של ממש במעקב השפוי אחר רשימת החברים.
אם בעבר הייתה זו ‘רשימת הכוכבים’ שהביא בנימין נתניהו לליכוד, בבחירות 2009, כשבני בגין ודן מרידור הוצגו כ’נסיכי הכתר’ ומשכו מצביע אחד או שניים לשורותיהם, ו’נבחרת התקשורת’ שכללה ריצת אנשי תקשורת לכל גווני הקשת הפוליטית, הרי שעתה המהלך המביש שנועד לקושש קולות, הפך להזוי ומעיק.
‘הפריימריז’ – מילת הקסם הזו שהופכת את המפלגה המחזיקה בה לנאורה ונטולת דיקטטורה, כוחה יפה מן השפה ולחוץ בלבד, שכן לעולם לא יימצא האיזון הנכון בשיטה זו, ללא התערבותה של ‘וועדה מסדרת’ שבתרגום ציני לשפה העברית הנוכחית משתווה לדיקטטורה של איש אחד. בדרך כלל ראש המפלגה. “שיטת השריונים” שהפכה ללהיט בתקופה האחרונה, מצביעה מבלי משים על נקודה כואבת ומדממת שכדאי ליתן עליה את הדעת.
בימים האחרונים מתפרסמים בזה אחר זה ידיעות על שריונים למקומות ריאלים של אנשים שבין דעתם האישית ובין מצע המפלגה פעורה תהום אידיאולוגית ממשית ובכל זאת העניין מתקבל בהבנה, שלא לומר בהערכה. הסיבה לכך היא פשוטה, כל המפלגות כולם מחזרים עתה אחרי אותה קבוצה עדתית או אם תרצו אחרי ‘המזרחיים’. בהסתכלות פשוטה ונטולת דעת, הדבר נראה טוב ונשמע עוד יותר טוב. מה נחמד יותר מאפליה מתקנת שבה ישובץ מזרחי במקום גבוה ויזכה לשבת סוף סוף על כורסת עור צבי ולקבל החלטות כאלו או אחרות. אכן, נהדר.
לאוחנה יש בית
אלא שלא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את העוול הגדול שנעשה בצורה הזאת לציבור שלם, שהפך בתקופה בהירה אחת לחיית המחמד של הישראליים הנאורים, אנשי ה’בית הלבן’. הדימוי אולי מפחיד ומעורר אסוציאציות בלתי נעימות, אך האמת חייבת להאמר. שיבוץ ‘מזרחי’ ברשימה משל היה קוף בקרקס, אינו מכבד לא את המשריין ובטח ובטח שלא את המשוריין.
הניסיון הנואל שיש במעשה זה לקושש קול נוסף של ‘סוליקה מדימונה’ היא ובני משפחתה למפלגה שחרטה על דגלה מבלי משים (במקרה הטוב) את סמל הנהנתנות האנטי חברתית, אך ורק בגלל שחבר בה איזה שהוא ‘אוחנה’ ‘אבוטבול’ או ‘אפללו’, דומה לאותו בעל חי המציג את טלפיו ואומר “כשר אני” – והוא לא.
בדיוק כמו ש’דתי מחמד’ מבית שמש לא הביא למפלגתו של האיש והבלורית קול חרדי אחד, ובדיוק כמו ששיבוץ רמטכ”ל או ‘ביטחוניסט’ במפלגה מסוימת לא יגרור קולות של לוחמים ואנשי בטחון, כך לא יועיל מזרחי עלום ניסיון פוליטי בחלון הראווה של הישראליות המתנשאת.
מקומם של המזרחיים, כמו מקומם של שאר המכירים בטובה, היא במפלגה שבה המצע והאידאולוגיה לא כפופים דווקא לימי בחירות ולתקופת חיזור בוחרים. מקומו של אבוטבול אינו ב’בית היהודי’ אלא בביתו האמיתי, הבית שהרים את קרנו והעלה את חזונו, בדיוק אותו בית שהפך את ‘אוחנה’ לטאלנט תקשורתי מקובל.
חוצפתם של היהירים מסביב ההופכים את המצביע הפוטנציאלי לאדם חסר חוט שדרה שבנקל יתפתה וימיר אידאולוגיה ב’רגש מזרחי’ כלשהוא, דומה לקו שאותם הובילו כל ימיהם: “תנו לי את קולכם ותהיו אחים”. גם המשפט ההוא, שממשיך איתנו משום מה למחזור ב’ מעיד על אופי מתנשא של אותו בחור מבוגר הטופח בחוזקה על שכם נער צעיר ואומר לו “אתה משלנו”, גם שם כאב המכה צורב הרבה יותר כשעולה העלבון.
זאת יאמר, השימוש הציני בכוכב העולה המזרחי לא יוסיף אפילו לא קול אחד, גם הוא, המשוריין המזרחי, ידע להוקיר טובה ברגע האמת למפלגת האם שהובילה אותו עד הלום, עד ליום שבו שמו משמש כמגנט קולות ברזל צפים.