אחרי שבועות ארוכים של חורף, כשבקור אי אפשר לצלם, הגיע האביב לביקור. השמש יצאה משמיכת העננים, והאוויר כולו התחמם. וכך, כמידי יום שישי, יצאתי לשוק – והפעם עם מצלמה. בטח שיש מה לצלם.
בדרך לשוק הרוח עדיין קרירה. ילדה עם קסדה צהובה משתרכת אחרי אביה, המתקדם בצעדי ענק כשקיות של קניות בידיו. בתמונה הראשונה שצילמתי, היא לא שמה לב. בתמונה השניה היא קפאה מלכת. מביטה בי בהלם. מרחוק, אביה מסתובב לעברה, וכשהוא ראה שמצלמים – צעק: “סמייל” .
בכניסה לשוק, אבל לא בתוך ההמולה, בעצם מהצד השני של פסי הרכבת, ניצבת חבורת כלייזמרים. נגינתם נשמעת היטב. מי שמגיע לכאן, זה רק כי הוא בא לשמוע אותם במיוחד, ולא כדי לראות הצגה. ולמה אתם לא מנגנים בתוך השוק? שאלתי – והם ענו כמעט במקהלה: ” צפוף שם, ומי שבאמת רוצה ליהנות מהמוזיקה לא מצליח”.
נכנסים פנימה לשוק. בכניסה תופס אותנו דהן, ודוד חסון נעמד ומבקש תמונה. אני מצלם. ואז הוא מבקש עוד תמונה: “עם קניות לשבת, שלא יחשבו שבאנו לשתות בירה”.
בייביסיטר במשרה מלאה. טיול הלוך ושוב להרגיע את התינוק שבעגלה, מרוכז כולו, ולא מבחין במצלמה, אבל מאחור האברך ראה היטב את המצלמה, ושאל אותי בחיוך: “אז נראה השבוע עושים שוק בחרדים10?”
ציקי פרנק הגיע השוקה בהופעה של אולגירך מתחיל ברוסיה. במבט מתריס הביט למצלמה, בזמן שחברו שוחח עם האחראי לשעבר על שיבוץ החיילים החרדים בצה”ל.
יהודה קיסוס ממהר להספיק לעבור לפני שאני אצלם. רגע, אני אומר לו, לאן אתה ממהר, אולי הבת שלך רוצה להצטלם? “היית אמור להספיק לצלם”, ענה לי. “ואם לא הספקת – בעיה שלך. ואיך קוראים לילדה?, אני חוקר. “אה”, הוא עונה, “שירה” .
אלי ישי, המתמודד בבחירות בכנסת בראשות רשימה חדשה, הגיע לשוק מחנה יהודה לאחר שסבב מוקדם יותר בשוק ראש העין. הוא מצטלם סלפי עם כל דורש, אבל לעיתונאית טל שניידר זה הספיק כדי לכתוב עליו סטטוס פוגעני במיוחד: “אם לא מצליחים לעבור בסקרים, לפחות מצטלמים עם בחורות יפות”.
מרוב ההלם שבכלל יש מישהו שמצלם אותם, הם המשיכו לבהות בי דקות ארוכות, גם אחרי שכבר חדלתי מלצלם. ואז ראיתי שמרוב שהם היו עסוקים בי, הם לא שמו לב שהתינוק הקטן נטש את העגלה. צילמתי את התמונה ודיווחתי להם שאחיהם נעלם… הם התפזרו מיד לכל עבר והחזירו את האח הנוטש אל העגלה, שם ישב וכרסם בוקרס בחדווה.
“למה צלמת אותנו? מה מיוחד בתמונה הזו?” כשהראתי להם את התמונה, אמרתי: זה נראה שאתם יושבים ושותים בירה, והמשגיח רק בודק שאתם לא עושים טעות. הם צחקו.
‘החברים של דביר’ לא ויתרו גם ביום שישי הזה על ארוחה ופגישה משותפת. כולם הגיעו עם האופנועים. אבל כשהם צעדו בשדרת השוק הפתוח, קסדותיהם מאחור על כתפיהם, היה נדמה לרבים מהעוברים ושבים כי זו כרזה לסרט הבא שיצא עליהם.
עוד לא סיימתי לצלם את האופנוענים של איחוד הצלה כשנתקלתי בו. מספר האופנוע שלו תלוי על התיק שלו. למה? למה על התיק? מה העניין? שאלתי. “תבין”, הוא ענה. “כל פעם זה חוטף מכה, נאבד, מתקמט, אני חוטף דוחות מהשוטרים. בצורה הזו הלוחית זיהוי תמיד חשופה, ניתנת לראיה בנהיגה, וזה עלי תמיד. לא מתקלקל, לא נהרס”.
ואם חשבתי שראיתי הכל על הגב ביום שישי הזה, הופתעתי לגלות צצמד חברים שפתרו את בעיית האחסון בתיק הגב שלהם בצורה מעניינת מאד: הם הכניסו את הדרבוקה לתוך התיק, ובתוך הדרבוקה דחפו את כל הקניות של שישי.
הוא דומה למשה גלסנר. נעמד בקצה הרחוב, ועצר את ידידה מאיר לשיחה קצרה על טורו וענייני השעה. למרות שני הילדים המקפצים מימין ושמאל, עצר ידידיה מאיר להסביר, לתרץ ולהרגיע את השואל.
“לכבוד שבת קודש, לכבוד שבת”, שמעתי אותו מפזם לעצמו, גם אחרי שכבר סיים לקנות את הירקות. שאלתי אותו: על מה אתה אומר לכבוד שבת קודש? אתה הרי לא קונה כעת כלום. הוא חייך, סידר את המשקפיים על אפו – וענה: “אני אומר לעצמי לכבוד שבת קודש שבאתי מוקדם לשוק, וככה אקבל את השבת מתוך הרחבת הדעת”.
“כל תות מלמיליאן”, זעק הילד. צלמתי מהר, לפני שהשאגה תמחה מפיו. חשבתי שהוא סתם עבר וזעק בשביל ההנאה. אבל דקות לאחר מכן הוא נעמד ומכר את כל התותים והבננות שהיו בבאסטה. הוא ממש מקדם מכירות רציני.
כשהרמתי את המצלמה לצלם אותו, הוא בתגובה הרים את הטלפון והחל לצלם. לכן, אם תראו תמונות שלי בשוק מחנה יהודה, או בעצם וידאו, אתם יודעים כעת כמוני מי צילם.
אני מחפש מקום לאכול. אנחנו הולכים לראות אם סטקיית חצות פתוחה עדיין בשעה כזו. בדרך שני חברים על אופנוע מבקשים תמונה יפה. נעמדים. אני מצלם. “רגע, לא צלמת. לא ראינו פלאש”. אני מראה להם את התמונה על המסך.”האאאא איזה יופי”, הם אומרים, ועולים על האופנוע.
ידידיה מאיר סיים את הקניות. אני ממתין בסטקייה למנת האוכל המוכן שהזמנתי (אם ממש מסקרן, היה זה מרגז בפיתה). אני רואה אותו יורד מהשוק עם ילדיו, לצד קניות לגדוד. שפע סלטים. שווה להתארח אצלם בשבת, אני מהרהר לעצמי.
יונתן רזאל יוצא מחנות עם בקבוק יין בידו, ממהר לביתו. אני לא מספיק להרים את המצלמה והוא כבר מנענע את עצמו לידי בשלל צורות. “רק קניתי יין וכבר זה מסובב לי את הראש, שתהיה שבת שלום”, הוא אומר לי וממשיך, כולו מחויך, הלאה.
“ראית את החציל, תצלם אותו, רגע תצלם אותי עושה פרצוף של חציל”. וכך, עם מבט חציל מיוחד, הוא נעמד להצטלם בשוק, כשבידו החציל הכי גדול שמצא.
‘מזהירי השבת’ כבר מסתובבים בשוק, מבקשים מהמוכרים לסגור את החנויות לקראת שבת. עובר אורח מנסה להבין למה הם מסתובבים שעה וחצי לפני שבת. “זה לא מוקדם?” שאל אותו. לא נשארנו להקשיב לתשובה. מיהרנו להתארגן לשבת.
מהצד כולו מרוכז בעינית של המצלמה, מצלם את אווירת השוק. העדפתי להתמקד בו. בלעדי הצלם ובלי התיעוד, אלו שלא טעמו את מחנה יהודה לעולם לא ידעו על החוויה הזו ששמה ‘מחנה יהודה’.
הצפירה הראשונה מהדהדת באוויר. ממהר הביתה. מולי מגדל דוד. אפילו הציפורים המקננות בראש הבניין פרשו כנף לקראת שבת. עפו לכותל המערבי, עד אחרי קבלת שבת. שבת שלום.