כשהבחירות מתנהלות בגוגל

1. תנועת נוער גדולה מארגנת פאנל פוליטיקאים לקראת הבחירות, כנהוג בימים האלה. הם פנו לבית היהודי ותיאמו את הגעתו של נפתלי בנט. כך היה גם כשפנו למרצ. זהבה גלאון הודיעה בזריזות שהיא בפנים.

הדובר של ציפי לבני היה אדיב במיוחד ואפילו עזר להם לחשוב על פורמט מקורי לפאנל והציע לעדכן את התקשורת על האירוע. מפלגת כולנו שלחה את אלי אלאלוף, ומפלגת יש עתיד את עופר שלח.

שוב ושוב פנו המארגנים אל הליכוד. כל אחד שענה להם במנגנון המפלגתי העביר אותם לגורם אחר.

“כל דובר חיפף אותי לעוזר של הדובר”, סיפר לי אחד המארגנים. בליכוד נתנו עוד ועוד כתובות מייל, לא ענו האם הם שולחים נציג לפאנל ואת מי, ולבסוף ביקשו לקבל גם… בקשה בפקס. המודעה יצאה לבית הדפוס בלי איש ליכוד.

סיפור קטן מאוד שמעיד על מפלגה גדולה מאוד שנמצאת בבעיה.

 2. יאיר לפיד מספר שפעם קרובת משפחה צעירה שלו הייתה צריכה להכין עבודת שורשים לבית הספר.

“אל תטרחי,” הוא אמר לה. “תיכנסי לפוליטיקה, והתקשורת כבר תחקור את כל עברך בשבילך”.

לפיד צדק. אומרים שהבחירות קורות בפייסבוק, אבל הסיקור של הבחירות קורה בגוגל.

כבר לא צריך ללכת לארכיונים ולחפש בעבודת נמלים את ספר המחזור של הפוליטיקאים החדשים. העיתונאים פשוט מחפשים ובדרך כלל גם מוצאים ברשת פנינים מעברם של המועמדים, ומעמתים אותם עם כל מה שכתבו, אמרו או הקלידו בעבר.

לפעמים מדובר בקשקוש (“וואו! שרה אליאש, מנהלת אולפנה, לא ממליצה לבוגרות על שירות צבאי אלא על שירות לאומי!”), אבל לפעמים המצוטט דווקא מתפתל ומתנצל. בצלאל סמוטריץ’, יוסי יונה, מירב מיכאלי, שירה מיסטריאל – אלה רק חלק מהמתמודדים בבחירות שעברו תחקירי גוגל כאלה בימים האחרונים, בצדק ושלא בצדק.

זה מעלה שאלות גדולות יותר על העידן החדש הזה, שבו שום דבר לא נמחק לעולם. צריך להתאמץ מאוד להסתיר את עברנו, ולכל מילה יש חיי נצח. חכמים, היזהרו בדבריכם. קל וחומר אם אתם טיפשים.

3. שלושה סרטוני בחירות הפכו מדוברים השבוע: האנשים השקופים של ש”ס, הכרזת המדינה (הפלסטינית) של הבית היהודי והגנון של ביבי. אלה שלושה תסריטים לא רעים בכלל, לטעמי, שמעבירים היטב את הטיעון הבסיסי של כל מפלגה (איפה מפלגות השמאל אגב? הם לא אמורים להיות שם יותר מגניבים?).

עד לא מזמן היו יועצי תקשורת שאמרו לפוליטיקאים מה לעשות. סטנלי גרינברג, למשל, היה לוחש לאוזנו של ברק.

ארתור פינקלשטיין היה נותן הוראות לנתניהו. אבל הפוליטיקאי היה צריך לפחות לבצע משהו: לדבר, לנאום, להכריז, להשיק, להלהיב קהל. עכשיו הוא מקסימום בא לחמש דקות צילום מול ילדים.

במקרה של בנט ודרעי זה בולט יותר: כמה זמן הם ישבו, אם בכלל, על הסרטונים האלה? האם הם קשורים אליהם בכלל? סרטון כזה נעשה על ידי עורכי וידאו טרוטי עיניים שנישנשו דוריטוס בשעות שבהן דרעי ובנט וביבי ישנו. הם מקסימום קיבלו בבוקר גרסה באיכות נמוכה, במייל מכווץ כזה, ואישרו אותה לפרסום. וגם זה רק אם מנהלי הקמפיין החליטו לשאול אותם.

יש לנו עוד חודשיים כאלה, של בחירות סרטונים. ישחקו עורכי הווידאו לפנינו.

לנדאו ניחן ב”אינטליגנציה ויזואלית”. מעין יכולת לתפוס רגעים שקשה להאמין שהתרחשו במציאות, מסמטאות מאה שערים ועד לעוטף עזה.

התערוכה תוצג עד סוף השבוע, והוא רואה בה גם שליחות: להציג חרדים אנושיים, פשוטים, של יום יום. הוא לא מצלם אדמו”רים אלא חסיד שמשחק בכדור בלונה פארק במהלך ביקור משפחתי. הוא לא מחפש את שוק ארבעת המינים אלא ילד חרדי שמתבונן בנגן גיטרה חילוני במרכז העיר ירושלים.

מול התמונות המפתיעות שלו נפתחת בעצם עוד תערוכה: מעניין להסתכל על מה שתלוי על הקיר, אבל מעניין גם לצפות בצופים עצמם.

 5. חקירות השחיתות הגיעו השבוע אל אישי ציבור חובשי כיפה סרוגה, סביב מנהל מקרקעי ישראל.

האם ייתכן שהגעה לעמדות בכירות מביאה עימה כמעט אוטומטית גם התנהלות כזו? הרי מפא”י בימי שלטונה עשתה קומבינות לרוב, אבל אז לא חקרו וכתבו כמו היום.

כשש”ס החלה לפרוח, עד מהרה השלטון עלה לה לראש והביא שורת פרשות (כאן התקשורת טיפלה הרבה יותר). בשנות השלטון של הליכוד וכמובן קדימה ידעו שם לספק חקירה אחרי חקירה אחרי חקירה. ועכשיו הציונות הדתית מוברגת חזק במנגנוני הכוח, והנה גם אנשיה בחדרי חקירות. האם זה דינה של כל אליטה?

האם הכוח משחית וזהו, ואין מנוס מכמה פרשות בכל מגזר שעולה לגדולה?

6. בשיאה של פרשת השבוע, פרשת “בוא”, מבקש פרעה ממשה רבנו לקבל פרטים על המסע המתוכנן הזה אל המדבר. “ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה’, עד בואנו שמה”, עונה לו משה. המסע היהודי הוא לא מתכון ידוע מראש.

הרב פרופ’ פנחס פלאי הסביר את הפסוק היפה הזה כך: “מילים אלו, המושמעות ככל הנראה כהצהרת כוונות של משה במהלך המשא ומתן הדיפלומטי, גם מבטאות אמת תיאולוגית עמוקה.

“הן מלמדות אותנו שבשעה שהדברים מגיעים לעבודת השם אין לצפות למצוא נוסחה מן המוכן. עבודת השם אמיתית דורשת חיפוש וגילוי מתמידים, תהייה ותעייה מייסרות, התקדמות ונסיגה, החלטות נועזות וחיזוקי אמונה. האמונה אינה גן של ורדים הממתין בקצה הדרך. ואנחנו לא נדע מה נעבוד את השם – עד בואנו שמה”.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות