לקרוע את המסיכה • הטור של ידידיה מאיר

 בעצם, למה שהבחירות לא יתקיימו כבר מחר? אני רציני. למה בעצם נגזרו עלינו עוד חודשיים של “ערב בחירות”? כבר עכשיו ברור למדי מי המפלגות ומה הן רוצות, מי הח”כים שהן מציעות לנו לכנסת הבאה, וגם מה הגישה שלהן.

הבנו שבנט לא מתנצל, שנתניהו מבוגר אחראי, שציפי ובוז’י הם שמאל ציוני, שכחלון הולך על יוקר המחייה וגם ש”ס, ושליברמן הוא ליברמן (זה הרי בעצם המצע שלו, תמיד: ליברמן). הכול כבר ערוך ומוכן ולא ברור במה יועילו החודשיים הקרובים. בשביל מה צריך לנהל את כל הסיפור הזה כל כך הרבה זמן? רק כדי שוועדת הקלפי תדפיס פתקים?

גם הבוחרים די סגורים על עצמם ויודעים איזה פתק ישימו, והמתלבטים ממילא יתלבטו עד לרגע האחרון, אז למה שיתלבטו עוד חודשיים? כל כך הרבה מערכות לא מתפקדות במדינה עד “אחרי הבחירות”, ולכל מה שאנחנו רואים ונראה עוד קוראים “בחירות בזק”. קדימה, בחירות עכשיו.

 בימים אלה פרסמה מפלגת הבית היהודי את שיר הבחירות הרשמי שלה, ששרים הזמר אייל כהן והזמרת אופיר בן שטרית. כשגולש יזם העלאה לרשת של ביצוע עם השירה של אייל כהן בלבד, הבהירו במפלגה שמדובר בזיוף, בגניבת זכויות וכי הם יפעלו להסרת הסרטון. עד כדי כך.

הנה מה שכתב לי על כך השבוע דוד, קורא שהצביע לבית היהודי בבחירות הקודמות: “גם אני, לפני הבחירות הקודמות האמנתי שמשהו חדש מתחיל, שנגמלנו מהסוודר והשפם, ושסוף סוף הציונות הדתית עלתה על הגל גם בפוליטיקה. השילוב הזה של אקזיט ומטכ”ל, של מועצת יש”ע ופייסבוק, עשה לי את זה.

“גם אני, אחרי הבחירות הקודמות התאכזבתי מהאח המאומץ, שיחד איתו גם אימצו אצלנו תפיסה שלפיה גיוס חרדים וקצבאות הילדים הן בעיות הליבה של העם היושב בציון. כמו רבים, ניסיתי לדון לכף זכות, להבין שאין ברירה, שאת הכיפה הקטנה שרואים מכאן לא רואים משם. גם אני שמחתי לשמוע שמפסיקים להתנצל, שאת אותה אמת שאנחנו מלמדים בלהט במכינה, אומרים מעכשיו גם ב CNN ואפילו אצל יונית.

“וגם אני נחשפתי השבוע לסינגל הבחירות החדש. המילים היפות מבהירות ש’כולנו ילדים של אבא’ ושהוא מחבר לבבות.

“רק לא הבנתי דבר אחד, האם אותו אבא מחבר גם זמר וזמרת לשיר יחד? האם לפני שהשתמשו בשם של אבא, בדקו אנשי הקמפיין מה דעתו על כך? האם לאותו אבא שנשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ הזאת (כן, הארץ שאנחנו אוהבים אותה בלי להתנצל) יש גם say בענייני צניעות? או שכמו שמאמצים אח לצורכי קואליציה, מאמצים גם אבא לצורכי קומפוזיציה? האם כשמדובר על נאמנות להלכה, אז אנחנו כן מתנצלים?

“או גרוע מכך: לא מבינים בכלל מה הבעיה? האם מפלגה שמתיימרת לומר שהיא אוהבת גם את תורת ישראל, יכולה בסינגל הרשמי שלה לשים פס על התורה הזאת? האם צוער בבה”ד 1 שלא מתעצל ולא מתנצל לצאת כשזמרת עולה על הבמה בערב הפלוגתי, הוא לא אח? האם מה שאתם בעצם עושים לו הוא לא ‘ירי בתוך הנגמ”ש’?

“האם אין עשרות אלפים בין מתפקדי ומצביעי הבית שבשבילם ההלכה היא לא מסלול מומלץ למיטיבי לכת אלא דרך חיים? או שאולי בשם מדיניות ה’דלת נפתחת’, שכחו שם במטה שעל משקוף הדלת קובעים מזוזה? האם אני אמור להבליג ולהתעלם פעם אחר פעם משיר כזה, או מכל סרטון חילוני שמצולם בפאב, רק כי זה מביא יותר בוחרים תל אביביים מגניבים?

“רגע, אני לא מגניב רק כי אני דתי? אני כבר בכיס שלכם, אז אפשר לזלזל בי?

“אני לא נכנס לאורחות חייו הפרטיים של אף אחד, אבל זה השיר הרשמי של המפלגה. האם בשם הרצון להביא קהלים חדשים (מצווה תרי”ד בספר המצוות) היינו מוכנים להתפשר אפילו קצת על שתי מדינות לשני עמים, על שחרור מחבלים או על השמדת מנהרות החמאס? אני בטוח שזה היה מביא לנו הרבה קהלים חדשים.

“אז למה יש ערכים שעליהם לא מתפשרים (ובצדק!) ויש כאלה שכן? מי קובע? כמות הלייקים? קלוגהפט? אז זהו שלא. ‘כי כולנו ילדים של אבא’, ולפני יותר משלושת אלפים שנה אבא נתן לנו תורה, ואנחנו אוהבים אותה ומקיימים אותה קלה כבחמורה, כל סימן בשולחן ערוך, כל סעיף במשנה ברורה. וממש, אבל ממש, לא מתנצלים על כך”.

עד כאן דבר הבוחר. אגב, יצא לי לפגוש השבוע את אייל כהן באירוע הצדעה לבית חב”ד-תאילנד. הוא הופיע שם ואני הנחיתי.

אם הייתי עיתונאי אמיתי ולא סתם הגיגן, הייתי צריך לשאול את הבחור הצנוע הזה מכפר תפוח על השיר החדש. לא ראיתי את הריאליטי המוזיקלי שבו אייל השתתף, אבל אפילו אני יודע שבין התבודדות לתפילה לשירה הוא גם שילם שם בתוכנית מחיר על כך שסירב פעם אחר פעם להופיע עם זמרות.

אז מה קרה פתאום? אבל אייל עשה לי פרצוף כזה מבואס כשרק הזכרתי את השיר הזה, שהמשכתי הלאה בלי לברר מה התרחש שם מאחורי הקלעים בשיר של המפלגה.

 אבל נראה שאלף סרטונים מגניבים לא יעזרו. התקשורת נחושה גם בבחירות האלה “לקרוע את המסיכה החביבה מעל פניו של בנט” ו”לחשוף את פרצופו האמיתי”. זה כבר מזמן לא דיווח עיתונאי, זה קמפיין.

“אהבת ישראל חזרה לאופנה”, הכריז בנט בכנס הצגת הרשימה בכפר המכבייה, אבל יש מי שהאמירה המקסימה הזאת לא מרגשת אותם אלא מטריפה. וכך, אם את הציטוטים המטרידים על עמדות השמאל הקיצוני של מועמדי העבודה, סתיו שפיר ויוסי יונה, חשפה מפלגת הבית היהודי, את הציטוטים על מועמדי הבית היהודי, בצלאל סמוטריץ’ ושרה אליאש ואביחי בוארון, חשפה התקשורת. זה לא במקרה.

יש כאן הנחת יסוד תקשורתית כאילו רק צד אחד הוא חשוך ואפל ויש לו מה להסתיר. יש רק מסיכה אחת שצריך לקרוע, והיא נמצאת תמיד אצל הימנים והדתיים.

הציטוטים האלה (“שרה אליאש מנהלת האולפנה לא מעודדת גיוס בנות לצה”ל ומפנה את תלמידותיה לשירות לאומי!”) לא חושפים כמובן שום דבר חדש על המועמדים, אבל הם כן חושפים משהו על התקשורת.

שוב ושוב מתגלה בימים אלה עד כמה חלק מהחילונים הפכו בעצם לקנאים פנאטיים עם עיקרי אמונה שמגבילים אותם ולא מאפשרים להם אפילו לנהל שיח עם מי שאינו חלק מהדת שלהם. שום פלורליזם, שום ריבוי דעות. אני רגיל שבדיון הציבורי יש בעד ויש נגד, ואז נותנים להם לריב, אבל לפי הקודים החדשים יש דעות שאסור אפילו להחזיק בהן, פשוט אסור.

לאחרונה, למשל, ניסו לפוצץ אירוע של הרב אלי בן דהן ברמת גן כי העמדות שלו על מבנה המשפחה שמרניות מדי בעיני המוחים. אז הם פשוט באו לכנס ולא נתנו לו לדבר, והכול בשם הליברליות כמובן. מרוב פחד חילוני שתהיה פה בסוף מדינת הלכה, חלק מהם מכוננים פה בימים אלה את מדינת ההלכה שלהם.

אסור לחשוב או לומר שום דבר שמנוגד לחוקי הפוליטיקלי קורקט שהם ניסחו. בסוף עוד יערפו פה ראשים של מי שלא מיישר את דעותיו לפי הבון טון.

אני חושב שיש לי כבר את הסקופ הבא בז’אנר הזה: “כתבנו חושף הערב בלעדית כי אופיר בן שטרית ששרה בשיר הרשמי של הבית היהודי לא עשתה צבא אלא שירות לאומי!”.

 ביום שני השבוע קמו מהשבעה ארבע משפחות הנרצחים בפיגוע ב’היפר כשר’ בצרפת. מאז הפיגוע החל פה דיון ציבורי על עליית יהודי צרפת לארץ: האם היה צריך לקרוא להם לעלות דווקא עכשיו? ובכלל, האם בישראל יותר בטוח? בהקשר הזה פרסם ארגון ‘אור האורות’ רעיון של הרב קוק.

אם יש אנשים שאני מקנא בעבודה שלהם, הם אנשי הארגון הזה. חבורת צעירים שקמים בבוקר כדי לנבור בעוד ארכיונים ובעוד איגרות ישנות של הרב ורצים לראיין את הקשישים האחרונים שחיים עמנו ועוד זוכרים את דמותו.

אז הנה סיפור מתחילת המאה הקודמת, שמתאים גם ליהודי פריז של היום. הרב קוק ביקר אז את האדמו”ר מדרוהוביטש, הרב חיים מאיר יחיאל שפירא. האדמו”ר היה ציוני, עלה ארצה ואף הקים בירושלים אגודה ושמה ‘בוני הארץ בגופם’, שחבריה התחייבו לעבוד בהתנדבות עבודת כפיים לשם סיוע במצוות יישוב הארץ.

במהלך הביקור אמר האדמו”ר לרב קוק: “החסידים שואלים אותי למה אני מזרז יהודים לעלות לישראל, הרי גם כאן יש צרות. עניתי להם: בפולין מכים יהודים, משום שהם שם יותר מדי, ואילו בארץ ישראל מכים יהודים, משום שהם כאן פחות מדי…”. כלומר, יש לעלות ולחזק את היישוב כאן.

הרב קוק שמע את הדברים, ואמר כך: “אגיד לך יותר מזה. גם אותי שאלו שאלה זאת, והשבתי שהחילוק בין מצב היהודים שם למצבם כאן הוא כזה: ישנם שני מצבים רפואיים – מחלת התנוונות מחמת זקנה, שכל אחד יגור מפניה, אף על פי שכשלעצמה אינה מסוכנת. היא בעצם תהליך טבעי ואיטי.

“לעומת זה ישנו מצב מסוכן ממש, פיקוח נפש, הוא גם מאוד כואב, ובכל זאת כל אחד מעוניין בו – וזוהי לידה. הצרות שבחו”ל הן מחלות זקנה והתנוונות, ואילו הצרות שבארץ ישראל, עם כל הסכנות שבהן והכאבים והייסורים – הן חבלי לידה”.

צילום סלולרי:

ש”ס פתחה השבוע את מסע הבחירות תחת הכותרת “האנשים השקופים”. כבר כתבתי כאן שקמפיין חברתי זה יפה וחשוב, והאמת היא שהסרטונים החדשים באמת יצירתיים, אבל בלי הרב עובדיה יוסף זצ”ל ובעיקר בלי משנת חייו – זה פשוט לא מספיק. דרעי לא יכול לדבר כאילו הוא כחלון, כי למפלגה דתית-ספרדית יש עוד כל כך הרבה מה להציע. השבוע, בתחנה המרכזית בירושלים, ראיתי קמפיין אחר: הבעלים של ‘שווארמה עג’מי’ דווקא ממש לא מסתיר את הרב. סלטים חופשי.

צילום סלולרי: ידידיה מאיר

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’