שלחו אותי לקנות שקית אורז

נשלחתי למכולת השכונתית הקרובה לביתי, ונתבקשתי לרכוש שם שקית אורז.

כמובן שהלכתי בשמחה. הלא אורז היא שקית בודדה, לא כבדה על הכיס וגם לא ביד.

בנוסף, אורז הינו מאכל הערב לחיכי. במיוחד כפי שאשתי מבשלת אותו, בודדים ולא דביקים. לא טפל עם תוספות (רצוי בשר). ממש יאממי!

וכך נכנסתי לחנות, מתביית על מדף האורז, מחיש צעדי, זוקף צווארי, שולח ידי – ולפתע רעד חזק אוחז בכל גופי.

ישנם מינים רבים מידי של אורז, אף יותר מגרגירי האורז: יש אורז קלאסי ואורז בסמטי, תאילנדי, סיני או פרסי, אורז עגול או אדום, אורז בוואקום או לסושי.

ואני הקטן, אין לי מושג בכל זה. מה לקחת? סך הכל רציתי אורז!

אט-אט התחלתי לברור מינים שונים של אורז, על פי העדפות.

קלאסי – לא. אני לא אוהב מוזיקה קלאסית (אם היה אורז רוקנרול הייתי לוקח).

בסמטי – המילה הזאת עושה כאב בטן עוד טרם אכלתי את האורז.

תיאלנדי – אני עדיין צעיר בשביל אורז שכזה (לסבתא שלי היתה עובדת תיאלנדית).

סיני – יש יותר ממליארד. אני אוהב להיות יחודי.

פרסי – עם כל הכבוד לרוחאני, אני לא אממן עבורו בניית כור אטומי (למה מוצרים פרסיים מוכרים, ואילו מוצרים מהתנחלויות לא?)

מאחר והנני עגלגל וחיי לא בוואקום, ואדום אני שותה ביין –

לקחתי פתיתים.