הבן שלי חובב חיות, יש לו צעצועים בדמותם של כל החיות. אריה, פיל, ג’ירפה, נמר ואפילו דינוזאור.
לאחרונה הוא התחיל לנג’ס [=להפציר] שאקנה לו חיית מחמד. ואני, שלא כל כך מבין איך אפשר לומר באותו משפט את המילה ‘חיה’ ו’מחמד’, ניסיתי לדחות אותו בטענות שונות ומשונות.
אולם כשהתבוננתי לעתיד, הבנתי כי אינני רוצה להיות האישיו אצל הפסיכולוג, כמי שמנע ממנו את אשר ליבו היה חפץ, וזקוק לו.
אי לכך, לקחתי אותו לחנות החיות הרחוקה מביתי כדי לבחור חיה כלשהי.
החילונו בתהליך הבחירה.
בתחילה הוא ביקש דינוזאור, אבל המוכר אמר שהחיה הזאת יצאה מן המודה. אז בחרנו ארנב, אך כשהגענו לקופה הוא השתפן. גם המוכר לא ידע להגיד אם הוא אוכל גזר או רק יש לו אוזניים גדולות.
אחר מכן ראינו אוגר, ואז הזכרתי לו את ארון הבגדים של אמא (מזל שהוא לא ביקש מרבה רגליים).
הוא ביקש סנאי, אבל הגיע למסקנה לבד, שאלוקים לא נותן אגוזים לסנאים בלי שיניים.
הוא ביקש כלב, אז הודעתי לו שבקושי יש לי זמן ללכת לשירותים בעצמי, ובוודאי לא יהיה לי זמן ללכת עם כלב 7 פעמים ביום ואינספור פעמים בלילה.
חתול מקומו באשפתות, אפילו המוכר אמר.
ואז הוא הסביר לי שהוא רוצה תוכי. אמרתי לו שציפורים יש בחלון ואין הבדל בינן לבין תוכי.
אבל הוא התעקש. “אני רוצה ציפור שמדברת”, רטן. אמרתי לו שעדיף תשע ציפורים על העץ מציפור אחת בבית ועוד שמדברת.
נתתי לו דוגמה את ציפורה לבני – והוא מיד הבין.
יצאנו לרחוב מאוכזבים מהמבחר. הבטנו לימין ופזלנו לשמאל, ולפתע נראו לנו בני האדם. הוא הצביע ואמר: “כזה אני רוצה”.
מיד נכנסתי לחנות וקניתי לו איזו חיה שהוא בחר.
ביחד הגענו למסקנה שלפעמים החיות יותר אנושיות, מבני האדם.