יש לעיתים שהפוליטיקה מתעתעת ומצליחה לייצר הפתעות, שלמתבונן מן הצד לא נותר אלא להשתומם ולהתמלא בהרהורים עמוקים על הטבע האנושי – המאבד במהירות גבוהה כל כך כל שיקול דעת, כל היגיון, משל היינו צופים כולנו בניסוי חברתי מרתק.
למה כוונתי?
לאישים שמפעימים אותי בהתנהלותם הפוליטית, ובעיקר בתגובה חסרת ההיגיון לה הם זוכים מן הקהל: כחלון, ליבני ופרוש.
משה כחלון הצליח בשלב מסוים בקריירה שלו, לבצע רפורמה בתחום הסלולר.
יש האומרים שההליך החל בכלל עוד לפניו והוא היה שם רק כדי לסיים אותו נכון. אך מכל מקום, הרוויזיה הזו רשומה על שמו. זהו מהלך יפה שסייע לאזרחים, ואולי אפילו מוכיח על יכולת ביצועית נאה.
מה שלא ברור: כיצד הצליח האיש להפוך למועמד שמצליח לגרור אחריו כ-10 מנדטים? מה יש בו למען השם? כריזמה? חזון? יכולת מנהיגות? מראה פנים נאה? באיזו מדינה של אווילים אנו חיים?
מה לא נאמר על ציפי לבני שכיהנה באין ספור משרדים, וחלפה על פני אין ספור מפלגות, הסתכסכה עם אין ספור אנשים, ומצאה איין ספור אידיאולוגיות חדשות.
טקסטים חדשים על רפיסותה, ועל אזלת היד, כמו גם ניבולי הפה ששחררה בתכנית בידור, כבר לגמרי מיותרים.
ובכל זאת קיימת אפשרות סבירה כי היא תהיה ראשת הממשלה הבאה.
איך זה ייתכן? האשה שעל פי כל הסקרים לא התעתדה לעבור את אחוז החסימה הופך למועמדת ריאלית? באיזו מדינה של אווילים אנו חיים?
תמונותיו של מאיר פרוש יתלו בסלון ביתי, ובסוכתי הנאה. האיש שלא מצא לעצמו רב, שהציבור שלו אנונימי כמעט כמו מקורות הכח שלו, מצליח להיוותר בכנסת עשרות שנים, לשלוט על הערים ביתר ואלעד, עם נציגות יפה בירושלים ובבית שמש, ואפילו לקיים פריימריז במפלגתו ולנצח כנגד כל הסיכויים.
למען האמת, רק על כך מגיע לו להיבחר שוב ושוב. ושוב.