פתאום לא היה אכפת לי שמדברים צרפתית

לפני שלשה חודשים:

שבת בצהריים. אנחנו עומדים בירושלים, בירת העם היהודי, ברחוב הפסגה בשכונת בית וגן, שכונת מגורינו, ומשוחחים עם זוג חברים. מימיננו עוברת משפחה, הורים ושלושה ילדים קטנים.

הילד הקטן רץ לפני המחנה, ההורים קוראים לעברו, אומרים לו משהו שאיננו מבינים, קוראים לו לחזור? מתלוצצים שהנה עוד רגע ישיגו אותו? מזהירים אותו? משדלים אותו?

משמאלנו חולפת קבוצת בחורים, נראים ככל בחורי הישיבות של שבת, רק כשמתקרבים מתברר שהם דוברי צרפתית. עוד לא חלפו אלו ועוד אנשים דוברי צרפתית קרבים לעברנו. משוחחים בערבוביא.

“נו, נו”, אומרים בני שיחנו, “ידועה החידה הנשאלת בבית וגן כבר שנים: מהי השפה השנייה המדוברת ביותר בשכונה? עברית! שהלא הראשונה היא הצרפתית!”

אף פעם לא הבנתי את אלו שעינם צרה בכך שהשכונה תתמלא בצרפתים, הלא אלו אחינו, ומה רצוננו? נכון שברגע שיש ביקוש לדירות המחירים עולים, אבל כשהמחירים עולים מישהו מפסיד וכנגדו מישהו מרוויח.

למה שתהייה עיננו צרה במרוויחים? לשם כך הם רכשו את דירותיהם ואם הם יכולים לעשות כסף מכך, מה רע?

נכון שברגע שהעולים החדשים מתמקמים בשכונה, השכונה משנה פניה, אז מה? מישהו יכול להחליט מה יהיה צביונה של שכונה? והלא שכונה מתפתחת עם צביונם של האנשים שגרים בה.

לפני כחודשיים:

שבת בצהריים. אני יורדת עם נכדי לגינת הנחש, הסמוכה לביתי. רק מעט ילדים משחקים בשעה זו בגינה. ההורים נחים את מנוחת השבת ובקרבתי כעשרים-שלושים ילדים קשקשנים ושתי אימהות שמעייפות את ילדיהן לפני השכבתם לשנת הצהרים.

אימא אחת רודפת אחרי תינוקה שממהר לצאת מן הגינה, היא קוראת לעברו קריאה שאינני מבינה וממהרת אחריו. מה היא אמרה לו? אני שואלת את עצמי. צעקה עליו? צחקה אליו? עכשיו הילד שרוע על גבו, צורח על השביל, היא ניגשת אליו מגישה לו יד. גוערת בו? משדלת אותו? מאיימת עליו? מה???

האישה שלידי הושיבה את אחד מילדיה על ברכיה. אמרה יחד אתו שמע ישראל, לא הבנתי לאיזו תפילה של היום זה שייך? עדיין לשחרית? אולי הם במנחה? ודאי לא בתפילת ערבית. היא אמרה לו כמה מילות חיבה, כנראה, ונשקה לראשו, אחר כך המשיכה לומר לו דברים.

מה היא אומרת? מסבירה לו איך מותר להתנהג בגינה ואיך לא? אולי מסבירה לו את פירושי מילות התפילה? האישה הקודמת הרימה את ילדה על ידיה והנה היא מתקרבת. מתיישבת על הספסל ומתחילה לדבר עם הקודמת ב… צרפתית, כמובן.

התחלתי להבין את האנשים שמלינים על העולים החדשים מצרפת שגודשים את השכונה.

אלו לא האנשים שמציקים למישהו, זוהי השפה, שגורמת לך, לבן הבית פה מימים ימימה, להרגיש בלתי שייך בעליל, שגורמת לך לחוש שהשכונה הזו כבר לא שלך, אתה מעבר לגדר. אתה לא אמור להבין כל דבר שקורה סביבך, אתה בסך הכול שפה שנייה.

לפני כחודש:

נסעתי באוטובוס. אני אוהבת את הנסיעה באוטובוס הרבה יותר מנסיעה במונית או ברכב. אני מרגישה משוחררת יותר, לא כבולה ולא חבויה, ובנוסף רואה סביבי אנשים ושומעת קולות.

ישבתי ליד החלון וניסיתי להבין מה מתרחש מסביב, הרגשתי הרגשה של נסיעה במדינה אחרת. עברית לא נשמעה בתוך בליל הקולות.

הסתכלתי סביב. אנשים שנראים כמוני, אבל הם לא איתי, הם כאילו נשארו בתוך עצמם, בתוך עמם, במדינתם, בארץ מוצאם, ואני, כאן, בתוך אזור חיותי חשה נבגדת, מיותמת, שונה ואחרת.

אמרתי לעצמי: איך את יכולה לחשוב כך, והלא אלו אנשייך, אלו יהודים, חרדים, רצויים, אהובים מאד לדידך, ומה ההסתכלות הזו ומשום מה צרה עינך? ובכל זאת, ההוצאה שלי מחוץ לתחום גרמה לי להרגשה לא נעימה. אני בסך הכול שפה שנייה.

אתמול-שלשום:

הרגשתי צורך עז ככל אדם בעם ישראל ללכת לנחם מישהו ממשפחות הרוגי הפיגוע בצרפת. ניגשתי לרמדה לניחום אבלים אצל אשתו היקרה של פיליפ.

מאות אנשים ישבו באולם גדול. ידעתי שכולנו יושבים בשקט וחושבים אותו דבר. ידעתי שלב כולם הומה כליבי.

סביבי נלחשו לחשושי השפה המדוברת הראשונה בבית וגן. לא הבנתי דבר. כולנו הזלנו דמעה. לא יכולתי לדעת אם דמעתי חמה מדמעתם, או שדמעתם חמה מדמעתי, לו יכולתי להחליף עמם מילה, הם ישבו בחבורה אחת ואני בחוץ. שפה שנייה.

ופתאום לא היה אכפת לי כלום.

שידברו באיזו שפה שרוצים, שיתנהגו שונה מאתנו, אם כך מתנהגים אצלם, שישוחחו זה עם זה, כאילו אין דוברי עברית בין המנחמים, שיתחבקו זה עם זה וישאירו אותי לבדי בצד. העיקר שיבואו, שיבואו ויקדשו אותנו בהימצאם.

ארץ הקודש אינה ארץ של היהודים שהיו פה קודם, היא ארץ של כלל היהודים. ואולי, אולי אם נהייה אנחנו, הוותיקים, פחות חשדנים ופחות ביקורתיים, יותר מקבלי אורחים ויותר מתונים, יהיה זה לשכר כולנו.

אולי אם נדע כולנו מה חשוב באמת ונאהב זה את זה ללא הבדל של שפה והיגוי, כי אז יראה זאת האלוקים ויקבץ  נידחנו מכל קצוות הארץ לארץ קודשנו ויביא לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.

ואז, מתוך הבור העמוק של האבל ושל השכול, ידעתי מהי השפה הראשונה בבית וגן ובכל מקום אחר בארצנו. השפה הראשונה היא לא עברית ולא צרפתית. השפה הראשונה היא שפת האהבה!