ביום שני ייערכו הבחירות המקדימות במרצ.
את המתח אפשר לחתוך בסכין: האם זהבה גלאון תישאר במקום הראשון (אין מתמודד נגדה)? האם אילן גילאון יישאר במקום השני או יידרדר למקום השלישי? האם אורי זכי יצליח לכבוש את המקום השישי, או שמוסי רז/אבו וילן ינצחו אותו?
תגידו מה שתגידו על ‘הבית היהודי’, אבל הפריימריז שם היו חגיגה. 20 אלף מתפקדים חדשים תוך שבועיים, ‘כוכבים’ רבים של הימין קפצו ראש פנימה והביאו איתם רעיונות חדשים והמון אנרגיה.
ובינתיים בצד השני של המפה הפוליטית, מפלגת השמאל האידיאולוגית ממשיכה לנהל את מועדון החברים הסגור שלה. החברים על האוטובוס סגרו את הדלתות מזמן ולא נותנים לאף אחד חדש לעלות.
בחירות אחרי בחירות, אותה רשימת מתמודדים (ראויים, ראויים): אבו וילן, מוסי רז, אילן גילאון, עיסאווי פריג’, זהבה גלאון. בדרך עושים תהליך ארוך ומתיש, מתפקדים, בוחרים ועידה, מתווכחים, הכול כדי לשנות מיקום אחד קדימה, אחד אחורה.
היה ‘כוכב’ אחד שרצה להתמודד הפעם. האלוף בדימוס אייל בן ראובן. הוא היה בטוח, מן הסתם, שהחברים ימותו מהתרגשות מהעובדה שביטחוניסט כמוהו שם את יוקרתו על מרצ.
החברים באמת מאוד התרגשו, אבל בן ראובן לא יתמודד ביום שני. מישהו בטח הסביר לו שעם כל הכבוד, 1,000 חברי הועידה מחויבים לאנשים אחרים. יכול להיות שהוא תפס שיחה עם ‘כוכב’ בדימוס אחר. אלוף משנה שאול אריאלי, רב מומחה לתהליך המדיני, התמודד כאחד האדם וגילה שהוא אפילו לא קרוב לכנסת.
הצצה קלה ברשימת המועמדים של מפלגת העבודה מגלה איך הייתה יכולה להיראות רשימת מרצ.
מרב מיכאלי רצתה להיות במרצ ב-2009. היא לא קיבלה את השיריון שרצתה והלכה לעבודה. זוהיר בהלול, יריב אופנהיימר, סתיו שפיר ורבים אחרים ממתמודדי העבודה הם בכלל מתמודדים פוטנציאליים של מרצ. חלקם גם שקל את האפשרות הזאת, עד שהסבירו להם יפה שהפריימריז בעבודה, על כל חסרונותיו, זה פיקניק של אחר הצהריים לעומת היכולת לנצח בבחירות בוועידת מרצ.
למעשה, ועידת מרצ היא סוג של מפקד ארגזים מתוחכם. מספר המצביעים החופשיים הוא מועט. כמעט לא משנה מי אתה ומה עשית. להיבחר בוועידת מרצ בלי שעשית מפקד קודם, בלי שחברי המפקד “שלך” בחרו את חברי הוועידה שרצית, בלי זה – כמעט בלתי אפשרי להיכנס.
יוסי ביילין ויעל דיין נכנסו רק בזכות שיריון למפלגה. גם ניצן הורוביץ נכנס ככה. גם פרישתו קשורה לדרך בה עושים בחירות במרצ. הורוביץ לא תחזק את המפקד שלו מספיק טוב, כתוצאה מכך, לא היו לו מספיק חברי ועידה ‘שלו’.
אם היו מספיק מצביעים חופשיים, הוא היה גבוה ברשימה, בהיעדרם היה עדיף לו לפרוש.
בבחירות 2009 ניסה יו”ר המפלגה, חיים אורון, לשבור את השיטה, להביא אנשים חדשים. הניסיון היה מצוין ובזכותו הצליח אורון לגייס אנשים כמו טליה ששון ואחרים, רק שהוא נכשל. מרצ קיבלה רק 3 מנדטים.
עבור החברים במועדון הסגור שנקרא מרצ זו ההוכחה האולטימטיבית, שלא צריך להביא דם חדש למפלגה. בשביל מה. המותג כבר יעשה לנו את העבודה.
בבחירות הנוכחיות מרצ עומדת בפני סכנה קיומית. ברור שגודלה של מפלגת העבודה הוא פרמטר קריטי להפלת שלטון נתניהו. פער משמעותי במנדטים בין העבודה לליכוד ייצר לגיטימציה לליברמן, דרעי וכחלון ללכת עם הרצוג.
גם ככה הסקרים מעניקים כרגע למרצ 5 או 6 מנדטים, מעט מעל אחוז החסימה. עוד קצת זליגה להרצוג וחברי המועדון יכולים למצוא את עצמם ממש צודקים וממש ממש מחוץ לכנסת.
• המאמר פורסם ב’הארץ’