בקהילה שכח: גם ילדים קוראים עיתון. לא מתבדחים על רבנים

1.

לצד כתבות מרתקות על פיגועי הטרור בצרפת, צדה את עיני כתבה יפה של כתב השטח של יתד נאמן.

אז אולי סיור שטח של ממש לא היה פה, אבל חומר מעניין בהחלט היה.

הכתב עשה דרכו לרעננה, אל בית הכנסת של הטוניסאים ברחוב אליעזר יפה. שם עושה הרב כרמי טובול עבודת קודש, כדי להכניס מעט יידישקייט בלבם של עולים מצרפת, בניצוחו של הרב אשר ברכה.

משיחותיו עם מתפללים עלתה מציאות עגומה. אם בצרפת ילדים זוכים לחינוך בבית ספר דתי, מקביל לבית ספר של החינוך העצמאי, הרי שכאשר הם עולים ארצה, לא פעם הם נופלים לחיקו של החינוך הממלכתי. אז נכון שמי שמחפש בדווקא, מוצא לעצמו מסגרות חיזוק אחר הצהריים ובשבתות, אבל זה לא פשוט. אין שום גוף ממוסד שדואג לכך.

וזהו המצב אותו הוא מתאר: “בעוד אבי המשפחה רואה את עצמו כמי שהגשים את חלום העלייה, מותיר את משפחתו להתמודד עם קשיי הקליטה וכל הנלווה אליהם. כאשר הוא שב ארצה לקראת סוף השבוע עייף ומותש, הוא מוצא את בני הבית כשהם נעדרי בסיס איתן.

“נוצר מצב שבו האבא נותר צרפתי, עם מעט טעימות ישראליות, רעייתו טרודה בשאלות הקיום היומיום בסביבה הזרה לה. הילד, לעומת זאת, מוצא את עצמו מתקרב יותר ויותר לחבריו הישראלים, ובמקביל, מתרחק מן האווירה הטבעית-המשפחתית שהוא כה זקוק לה.

“כתוצאה מכך, נפגעת התקשורת בין ההורים וביניהם לבין הילדים. מצבו הלימודי של הילד נפגע אף הוא בהתאם. חולף זמן, לפעמים זמן רב מדי, עד שלפתע מגלה אבי המשפחה כי את מקומם של העדינות ושל אורח החיים הנימוסי, תפסו הישראליות הצברית והתרבות הלא מנומסת”.

בדרכם חזור, הם נכנסים למעונו של הגר”ח קנייבסקי ומעלים את השאלה, לעלות או לא לעלות.

ומקבלים תשובה ברורה: “לעלות. אבל רק אם ימצא את עצמו במקום תורני מובהק”.

2.

שבועות ארוכים (מדי) חלפו מאז יצא מכתבו של הגראי”ל שטיינמן נגד לימודי אקדמיה לבנות וגם למורות.

השבוע הצליח ‘יתד’ לאסוף את מנהלי הסמינרים לרב שיח בנושא. כולם הביעו דעה נגד לימודי האקדמיה, כשהם מתארים את הנזקים הרוחניים הנגרמים לבנות, ההולכות לרעות בשדות זרים.

הכתבה משכנעת, ערוכה היטב. רק משפט אחד היה שם שהקפיץ אותי (מצוטט כתשובה של הרב ליברמן, מנהל הסמינר הירושלמי): “עלינו לסגור את השערים בכל דרך, ואנו למשל הכרזנו בסמינר, כי בת שתלך ללמוד באקדמיה, גם לאחר עזיבתה, אחותה לא תתקבל יותר לסמינר”.

שמישהו יסביר לי במה חטאה ילדה, בוגרת כיתה ח’ בלבד, שלא תתקבל רק משום שאחותה פרצה את הגדרים?

3.

בעוד ביומונים האשכנזים אין כמעט זכר לבחירות שבפתח (יהדות התורה נזכרת כמעט תמיד ברגע האחרון, או יותר נכון, ברגע שאחרי הרגע האחרון. אילולי כך יכלה לפרוץ את תקרת הזכוכית של מספר המנדטים שלה), ‘יום ליום’ ממשיך בקמפיין בחירות אגרסיבי.

בשער, “יוצאים לדרך”, “לקראת המערכה הקשה”, ועם כנס הנבחרים והפעילים באולמי האצולה באשדוד.

כמו גם עם “אין לך בשום אופן רשות ללכת”, שהחזיר את אריה דרעי לתפקיד יו”ר התנועה. עם מאמרי המערכת “יהודים תתעוררו”, הקורא “לחוש את החובה” והשואל, “האם אנו מודעי לגודל הסכנה”…

ועם “נקראים לדגל”, קריאתו של “מרן הרב שלום כהן שליט”א”, הממשיכה את קריאתו ודרכו של “מרן זצוק”ל, אשר סלל לנו נתיב ברור של חינוך יהודי טהור, עסקנות נקיית כפיים והכנעה לדעת תורה”, ועם “אין ספק כי עם שובו של היו”ר בחזרה להגה האוניה הש”סית ולאור ההתלהבות האוחזת בכל שדרות הציבור, ש”ס תצא מחוזקת ותגונן על עולם התורה, תרחיב את מוסדותיה ותוסיף לכל אברך ותלמיד ישיבה את כבשת הרש שנגזלה ממנו”.

בפרק העוסק בהלוויית קדושי צרפת, אל תצפו לקרוא את הספדו של הגר”מ מאזוז, גם לא את דבריו של ח”כ אלי ישי, שבחר לעזוב את הספינה.

“יוצאים לדרך לקראת המערכה הקשה”, “כולם מגויסים בצו 8″, ו”היום הופכים כל אבן”.

4.

יפה לראות שלמרות הקמפיין שהשתלט על העיתון, מצאו גם פינה שקטה לשנת השמיטה.

כתב העיתון נסע למושב עוצם שבדרום, ושוחח עם שומרי שביעית. אנשים אנונימיים עבורינו, כמו כפיר סוויסה, עמרם ארז’ואן או ישראל בן חמו, המפקירים למשך שנה תמימה את שדותיהם.

אם תרצו, אלו הם הש”סניקים האמיתיים. אבל שום מילה של פוליטיקה לא מצאתי בכתבה, וזה בעצם מה שהיה יפה בה.

אמונה תמימה, של אנשים ‘של פעם’.

5.

איני יודעת האם יוני שלמה, הזמר המתגורר בסמוך לחנות ‘היפר כשר’ בה נטבחו הקדושים ביום שישי שעבר, אכן כתב את הכתבה עליה הוא חתום בעיתון בקהילה או שהדברים נרשמו מפיו.

אבל אם הייתי צריכה להכתיר את הכתבה הטובה ביותר על הטבח בפריז – הרי זו הכתבה הזו.

13:02 מלחמה מתחת לחלון שלי, הייתה הכותרת שנבחרה, ותחתיה, כיומן המלווה בשעון, סדר האירועים המדממים.

מהשעה 11:30 בבוקרו של יום חמישי, היום שהכניס “את צרפת שהכרתי – המנומנמת, האדישה, המדברת על סובלנות ועוצמת עיניים בכוח – להלם הפיגוע הרצחני שהתרחש במערכת שבועון ‘שרלי הבדו'”.

בשעה 20:00 בערב, כשהוא עורך את סבב הקניות לשבת, אומר לו פטריס ואליד, יהודי מרוקאי חביב, הבעלים של החנות, כי “הטרור ברחובות מדאיג מאוד”. אחת הקופאיות מוסיפה: “לבתי הכנסת ובתי הספר יש אבטחה, אבל מה עם החנויות?”…

ביום שישי, בשעה 13:02 בצהרים, כשהוא “עסוק ועוקב בחצי אוזן אחר המתחולל ביישוב דמרטן אן גואל מצפון לנו”, שם הצליחו שוטרים לכתר את שני המחבלים שהתבצרו בבית דפוס, הוא שומע קולות מחשידים. “אני שואל את עצמי האם מתבצע ירי מתחת לחלון שלי”.

“אני ממהר למטה, בשדרה צועקים: ‘טרוריסט’, ‘טרוריסט’.

לקרוא ולהזדעזע.

6.

אולי זו הסיבה לאכזבתי מהכתבה הבאה במגזין בקהילה: צייר, “אברך בלבוש חסידי”, ללא הכשרה וללא אקדמיה, המצליח להציג את ציוריו בתערוכה נחשבת בניו יורק.

אז אמנם בחר העורך שלא להציג את הכתבה כראיון. שכן, אחרי הכול, הכתבה לקוחה ממקור כלשהו, כפי הנראה עיתונות חוץ.

יחד עם זה, למען האתיקה, נכון היה לציין את שם המקור ממנו נלקחה הכתבה. שכן, ראיון עם כתב ‘בקהילה’, ברור שלא היה שם.

7.

וכמו בשבוע הקודם, גם השבוע נותר בקהילה שכפול של ‘יום ליום’.

אלא שבניגוד ל’יום ליום’, המגיש קמפיין שקוף למפלגה העומדת מאחוריו, ‘בקהילה’ עלה מדרגה. לטעמי, חסרת טעם.

הנידון: חלומו של הגר”מ מאזוז,  לפיו הגר”ע זצ”ל הגיע אליו בחלום.

וכך מספר כתב ‘בקהילה’:

“פעם הגיע אדמו”ר נכבד לרעהו, אדמו”ר ותיק רבות בשנים, וסיפר לו על חלום מעניין שחלם לאחרונה. בחלומו והנה אביו מורה לו לפתוח חצר ולייסד חסידות ושושלת.

הוא ניעור, רץ שטוף זיעה למלתחה, לבש בגדי שיראין, נטל מקל כסף בידו והנה הוא רבי.

נענה ידידו: את הטעות עשה אביכם זצוק”ל. לא אליכם היה צריך לבוא בחלום, כי אם אל החסידים”.

ולנמשל:

“המפלגה שהחלה בקול רעש גדול כפנתרה שחורה דועכת מסקר לסקר. השבוע נודע שמנהיגה הרוחני של העם איתנו, הגר”מ מאזוז, חלם שמרן הגר”ע יוסף זצוק”ל אומר לו שהוא מחבב אותו. הבעיה היא שהציבור הש”סי לא זכה לחלום על כך”.

הבדיחה והנמשל, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, אינם מתאימים, לטעמי, לעיתון חרדי העולה על שולחנות בתי ישראל ונקרא גם על ידי צעירי הצאן.

יש דברים שלא מתבדחים עליהם. אחד מהם: רבנים וגדולי ישראל.

נקודה.

8.

אהבתי לקרוא במדור ‘פתיתים’, על פיסת היסטוריה מעניינת של ש”ס.

הייתה זו כתבה מלפני 15 שנים (אדר ב’ תש”ס). עדינה בר שלום רואיינה על אביה.

“אבא מצידו נהג להתייעץ עם אמא בכל דבר ודבר. תמיד אמר שניתנה בינה יתרה לנשים. אבל בדבר אחד לא נמלך בדעתה, וייסד את ש”ס למרות שלא הסכימה לכך.

“כשבא אריה דרעי וביקש מאבא ליטול חלק בפוליטיקה, אמא סירבה. היא אמרה: למה לך כל זה? עד היום היית רב נערץ ואהוב. לא היה אדם אחד שאמר עליך דבר רע. עכשיו, כשתיכנס לפוליטיקה, ישר תתלכלך. יטילו בך בוץ ורפש ויציקו לך ולבני משפחתך’.

“אבא השיב לה: מרגלית, כשאגיע לעולם האמת ואעמוד לפני בורא עולם הוא ישראל אותי: עובדיה, מה עשית למען עם ישראל? ומה אני אגיד לו, מרגלית, שרציתי להישאר נחמד’?”

סיפור בהחלט מרגש. גם המשכו, המתאר את ההצקות שהיו לבית הרב כשתמך בתהליך המדיני.

“אמא הייתה מתחננת בפניהם שיפסיקו להטריד אותה. אבל הם לא הקשיבו לתחנוניה ביום ובלילה דפקו בדלת ביתנו ובחלונות, שפכו צבע אדום בחדר המדרגות, שרפו את דלת הבית הקפיו את תמונתו של אבא בנרות שחורים. שנתיים תמימות מיררו לאמא את החיים. את יצחק רבין הרג כדור רובה, את אמא שלי הרגו פעילי הימין”.

סיפור טוב שיכול להסית את הציבור של ש”ס נגד קיצוני הימין (מפלגתו של אלי ישי, יחד?).

רק גילוי נאות אחד חסר לי, ולו רק בערבי בחירות.

כותבו המצוין של המדור מכהן כמזכיר סיעת ש”ס בכנסת. מי שיודע – יודע. אבל כנראה רק הברנז’ה יודעת.

9.

גם במדור הפוליטי של העיתון יש הספד ל’יחד’.

“הוא יתחיל לסבול מאפקט כדור השלג המוכר לכל מי שרץ פעם במערכת בחירות ולא עבר את אחוז החסימה. זה מתחיל בסקרים על גבול האחוז. רבים מהמצביעים חוששים מזריקת הקול לפחו ובורחים. הסקרים הבאים משקפים את הנטישה וחוזר חלילה.

“אם ישי לא יעצור את המגמה הזאת בתוך שבועיים, הוא עלול להגיע למצב שגם חבירה לבאנקר של מרזל ובן ארי תהיה ברכה לבטלה”.

לא שהדברים לא נכונים. כל מילה בסלע. אבל כשעיתון שלם מגויס, מי יאמין גם למילים אמינות?

ובהמשך:

 זה לא שאלי ישי דאג לתפילת שחרית שלו ולכן ויתר על טיסה במטוס ראש הממשלה. היה מי שרמז לו שלא רצוי שיצטרף, כך טוען כתב ‘בקהילה’. הוא אמנם מביא את כל ההכחשות וההסתייגויות המתבקשות, אבל הרמיזה נותרת בעינה.

גם אם זה נכון – זה שקוף מדי.

ואולי כדאי כאשר קוראים את העיתון לזכור את המשפט שכתב, באותו עיתון ממש, מזכיר סיעת ש”ס, שמן הסתם ‘יודע מה הוא אומממררר’:

“גם בעיתונות שלנו אפשר למצוא מי בעד זה ומי נגד זה ובעד האחר. ולפעמים ידועים גם הטעמים הכמוסים. זה כל כך שקוף, כל כך נוגה”.

כל מילה, בסלע.