זכרונותי מהשלג והצ’יזבטים של גיסי

הידיעות על השלג הלבן המתעתד לפקוד את הבירה עוררו התרגשות רבה בביתינו, ולא בכדי: שנה שעברה הפסדנו את השלג, לא יצרנו בובות מרהיבות, ולא השתובבנו בערמות של החומר הנפלא, הבוהק, והטהור לו זכו ילדי ירושלים הלמודים בפיגועים.

הילדים צהלו, אך בראשי התעקש לקבל דומיננטיות דווקא ניסוח מעט שונה לארועי השנה שעברה: תודה לאל לא נתקענו במשך שלשה ימים בירושלים בלי להחליף לבנים, בבית של קרוב משפחה רחוק כפי שהתרחש לשוקי בן דודי.

מאוחר יותר, סיפר שוקי, שקרוב המשפחה הרחוק, אליו הגיע עם שלשת ילדיו הקטנים, שמח לקראתם ברגעים הראשונים בהם הופיעו בביתו, ואפילו קירב לעברם את מפזר החום הקטן של אשתו, אך למחרת כאשר הבין כי מדובר בשהות ארוכה, מגדר הרגיל, השתנה מעט היחס.

קשה היה להבחין בזה, למי שאינו מורגל בכך, הסביר לי שוקי. על פניו, הוא היה אדיב וחברותי. הוא הציע לי להשתמש בלבנים האישיים שלו – דבר שלו סירבתי בתוקף, ושאל אותי שוב ושוב על הדודה רשל, קרובת המשפחה הרחוקה שייצרה למעשה את החיבור בינינו. ועם זאת, ניתן היה לראות כי הוא מתעניין כל העת במזג האוויר, ובכל פעם שהתבהר מעט, היתה נראית בת צחוק של שמחה על פניו.

לאחר שלשה ימים הגיעה השבת, ממשיך שוקי לתאר את אירועי שנה שעברה, ולאחר שסרבתי שוב באדיבות אך בהחלטיות להצעה לחלוק אתו את לבניו, הגענו בבגדינו המטונפים לבית הכנסת השכונתי, וגילינו שאנחנו לא לבד. קל היה להבחין בכך. לא רק בגלל הבגדים, המקומטים, והצחנה שנדפה מהגולים שנתקעו בירושלים, כי אם מפניהם האומללות של האורחים. “רק אז הבנתי לראשונה, את המושג ‘היהודי הנודד’ מאגדות העם של ימי הביניים” סיפר שוקי.

ביום ראשון, ארבעה ימים לאחר הפצעתו הראשונית של השלג, חזר שוקי לביתו שבמודיעין עילית, ושום כח שבעולם לא הצליח להוציא אותו לירושלים, עד שחלף לו ניסן והניצנים נראו בארץ, אז עלה הוא ברכב משוריין לכותל המערבי כשבתרמילו, ערימות של תחתונים, גופיות, וגרביים.

הארועים שעברו על שוקי באותם ימים, הפכו לחלק מהפולקלור המשפחתי ועד היום, אנו נוהגים לספר אותם בליל הסדר.

כל הסצנות הללו חלפו בראשי במהירות בשבוע שעבר, אך ידעתי כי באופן כמעט דטרמיניסטי, איאלץ לעלות לירושלים. בטח כאשר “שולמית כהן, יעלי בן זכרי, גיטי צ’רנוחא, זהבי חדש, ושני גיל-קרוב מהכיתה של הילדה נוסעות כולן לשלג”.

הצעתי ברוחב לב כי הילדות יסעו ביחד עם חברותיהן, אלא שאז התגלה קושי מסויים בהשגתן של החברות, והתבהר כי לא כולן בהכרח נוסעות לשלג. בעצם אף אחת מהן לא נוסעת. “אבל הן ישמחו להצטרף בשמחה במכונית שלנו, כי להן אין מכונית”.

בתום רגעים ארוכים של כעס, ערעור התא המשפחתי ושלום הבית, אספנו את כל הסמרטוטים מארונות הבית, כפפות, כובעים, מעילים ונסענו לרמות. לביקור אצל הגיס נפתלי, שהבטיח, כי כל הגינה שלו עמוסה בשלג.

כל הדרך שרו הילדות שירים על יפיו של השלג, וסיפרו צ’יזבטים על גבורתו של נפתלי הגיס, איך פינה את השלג לברכי אשתו, כיצד בנה עם גדליה הבן שלו בובות שלג בגובה של קומת אדם, ואיך הלך לבית הכנסת להתפלל למרות השלג הכבד. לא נהניתי מהשיחה הזו, גם אני גבר, וגם לי יש יכולות.

גם במודיעין עילית היה פעם ברד, ואני הלכתי לתפילה, עם כל הכבוד לנפתלי.

מכל מקום הגענו לבית של נפתלי והוא קיבל אותנו במאור פנים בגינה המדוברת. אלא שאז התבררו שלשה דברים: א. ליד הבית של נפתלי יש אמנם גינה, רק שהיא לא שלו. ב. בגינה היה שלג, אבל הצבע שלו היה שחור, ובין הקרחות שבו התרוצצו ארבעים ילדים. ג. נפתלי מעולם לא בנה בובת שלג בגובה של קומת אדם, בטח לא עם הבן שלו גדליה בן השלשה חדשים, שאמו טענה בתוקף שכבר שלשה ימים לא יצא מהבית, וגם לא מהשמיכה הענקית בה היה כפות.

מכל מקום מצאנו לעצמנו פינה והתחלנו ליהנות מהשלג. בסך הכל היה נחמד, אם מתעלמים מהעובדה כי השלג הקר חדר לי לכפות הרגליים, ונתן לי להבין כי גרבי ספורט עבות וספוגות במים קפואים, אינן בהכרח מוצר חיוני לשלג.

לא אמרתי כלום וחייכתי במאמץ כשאני מרים גוש שלג בידי העטויות בכפפות. הקור הלם בי באחת כמו גם סדרת שאלות קיומיות: למה אני עושה את זה לעזאזל? מהיכן נובעת ההנאה המזוכיסטית הזו להרים גוש קרח ביד, ולהפוך את עור כפות ידי העדין לאדום ונוקשה?

הילדות דווקא נהנו. נכון אמנם כי כדורי השלג שהועפו אליהן גרמו להן לבא ביללות בכל פרק זמן קצר, ולהאשים את כל העולם, אך אני חזרתי והסברתי להם ‘שזה כל הכיף’. אחרי הכל, מה יותר ‘כיף’ מלקבל גוש של שלג המוטח ישר אל הפרצוף? האם יש חוויה רוחנית ופיסית נעלה מזו? לשם מה נוסעים אנשים מהפריפריה לירושלים אם לא כדי לקבל פצצת שלג לפנים?

ואז החלה מלאכת הרכבת הבובה. מה העניין בזה? מדוע שארכיב במשך שעות ארוכות, משל הייתי ילד בלתי מפותח, בובה משלג? מה נותנת לי הבובה הזו? איזה חותם אני מותיר בעולם לאחר שהצלחתי לבנות את בובת השלג? האם כאשר אגיע ב”ה לגיל שיבה, אוכל לספר בסיפוק לנכדי כי אני הרכבתי את בובת השלג המגוחכת שבתמונה? סביר יותר להניח כי התמונה תושמד זמן רב קודם לכן.

אבל בניתי כמו כולם, ובאושר מלאכותי תחבתי את הגזר שהבאנו מהבית במרכז הראש הבלתי סימטרי של הגוש הלבן שהילדות התעקשו לקרא לו גושן. למה גושן? רק אלוקים יודע. קיפצתי כשוטה סביב הבובה, כאשר הגרביים הספוגות משמיעות רעש של מגבי מכונית, ושפשפתי את כפות ידי הכחולות נוכח פניהם המאושרות של הילדות שהעירו, שאפילו ‘אבא מוחא כפיים’.

כמובן שגם צילמנו את התמונות המסורתיות, ולאחר שאני ונפתלי הצטלמנו משני צידי הבובה, היה האחרון מוכרח להעיר כי מבין שלשתנו, הוא חש שהוא, נפתלי, יוצא דופן. הומור של ירושלמים.

הדרך חזרה היתה מרנינה, וסוף סוף הבנתי מה כל כך מיוחד בשלג בירושלים: ההתרחקות ממנו חזרה אל הבית החם, הנעים, השפוי, והבוגר, שמצוי באופן אירוני דווקא בעיר המפותחת והמודרנית – מודיעין עילית.