נודיע להם מעכשיו: אנו לא מתנצלים!

 יום השואה רק חלף, וכמו בכל שנה, הפציעו כותרות העיתונים הכמעט ריטואליות על מעללי החרדים בליל אמש, ערב יום הזכרון לשואה.

והפעם בתכנית: משטרת בית שאן עצרה שני אנשי צוות מישיבה ידועה בירושלים שכמאה מתלמידיה ישבו בפארק ואכלו בשרים צלויים על האש – מנגל, בליל יום השואה.

היו לא תהיה.

פורעי  החוק הורחקו לאלתר מהזירה שחוללה ואנשי הצוות – ‘המבוגרים האחראים’, עוכבו לתשאול וחקירה במשטרת בית שאן. האירוע הקשה פורסם כבר באותו הלילה ברשתות החדשות בכותרות שמנות, וכבר היו ל’אייטם’ המרכזי של מהדורת החדשות.

הכאב, מסתבר, היה קשה מנשוא ושורה של אנשי שררה נאלצה בעל כורחה לעלות למשדרי היום ברשתות התקשורת ולגנות את התופעה המבישה והאומללה של חילול היום הקדוש במאכל ובמשתה, בהוללות ובהפקרות.

ומנגד, בצד השני של הסקאלה, הרצים יצאו דחופים בדבר העורך החרדי שציווה ‘לחשוף’ צילומים מבישים של חילונים המחללים אף הם את יום השואה הקדוש. ואכן התגובות לא אחרו מלבוא ונמרחו אף הם בכותרות מתאימות: “חיילת במדים צולמה כשהיא יושבת באוטובוס ולא נעמדת בצפירה” הייתה הכותרת החרדית. “חילונים משחקים כדורגל בלי בושה”, הוסיף איש תקשורת חרדי אייטם משלו.

וכבר דומה היה שהמצב מתאזן לתיקו בין החילונים לחרדים…

איך נגררנו למשחק המביש הזה?

בטורי הייתי מבקש לומר מילה אחת: בושה. בושה וחרפה.

רק שהבושה היא לנו. החרדים. כיצד נגררנו בעל כורחנו למשחק ההכפשות הדוחה, ומצאנו עצמינו מייחסים ליום השואה את היחס ההזוי, שהם, החילוניים, מייחסים לו: יחס אומלל המחקה את חוקות הגויים – יבוא אישי מבני עשיו.

כשאנו נותנים במה, כאשר אנחנו בוחרים להגיב באותה שפה, גם אם בצורה עקיפה באמצעות תמונות זהות [חיילת יושבת בצפירה] מהצד השני, הרי שאנו מודים בכישלון, מודים בטעותינו ומנסים להתמודד עם הרעה שיצאה תחת ידינו.

זו גישה מוטעית. שכן לדידן לא נעשה דבר. לא חולל היום ולא הוכחש הזכר.

ירצו הם לחשוב כך? אדרבה. יעסקו בקדירה שבישלו לעצמם. משום מה, רבים מאיתנו נוטים לחשוב כי ‘קידוש השם’ משמעותו ריקוד ‘מה יפית’ לפני הישראלים מן הצד השני, אוכלי הנבלות והטרפות.

לא כך הדבר. אין כאן קידוש ואין כאן כל חילול. לא ייתכן כי מחוסר כיפה וציצית מסביון יחליט כי מעשה כזה או אחר הוא ‘טוב’ ומעשה שונה הוא ‘רע’.

ייאמר ברורות, אין כוונתי להתריס או לנתץ באופן אקטיבי מוסכמות גם אם הזויות. כן יש כאן רצון לקום ולהתקומם, ממש כך, על העוול שנעשה שנה אחר שנה לזכרם של הנספים הקדושים בתקופה האיומה ההיא.

אם מנגל של חרדים מחלל את זכרה של אם סבתי עליה השלום שנספתה בייסורים במחנה ההשמדה בירקנאו, אז מה עושה מנגל בליל שבת לזכרו של משה רבינו אבי האומה? אם אי עמידה בצורה מגוחכת בצפירת דומייה מחללת את נספי מחנה אושוויץ הי”ד, אז מה עושה אי עמידה בתפילת שמונה עשרה לזכרם של אבותינו שמסרו את נפשם למען היהדות?

חוצפת המונופול החילוני

בסופו של יום אנו ניצבים מול דמגוגיה זולה, פרובוקציה חסרת ערך של קומץ אנשי תקשורת, המוכרחים להביא אייטם חם וטרי – ומה לוהט יותר מחרדי שלא נשמע למוסכמות?

כיצד הפכה ארוחת ערב קלילה בימי בין הזמנים לחילול השם, ואילו אכילת נבילות וטריפות אינה כזאת? נטילת המונופול לקביעת הפרמטרים לכבודם של הנספים, אינה פחות מחוצפה.

בעוד כמה ימים, יחלו מחדש ‘החגיגות’ (ממש כך) של התקשורת לקראת יום הזיכרון לחללי צה”ל. אגב, קדושי עליון מבחינתי, ומי יעמוד במחיצתם.

הצלמים, מן הסתם, כבר עומדים הכן בפארקים ובגנים עירוניים וינסו לתפוס את החרדים החוגגים או את אלו המתהלכים בשעת הצפירה.

כדאי אולי להודיע כעת: אנחנו לא מתנצלים!

איננו מגבים חלילה שום מעשה “דווקאי”, אך גם איננו מגנים.

בדיוק כמו בקרבנות השואה, גם כאן, לא יכבד את זכרו של בן משפחתי שנפל בקרב בבינת ג’אבל, חילוני גלוי ראש וענוד עגיל שעומד בכביש ראשי בראש מורכן. את זכרו, לפחות מבחינתי, יכבדו רבבות ואלפי בני הישיבות שיהיו עסוקים בדיוק באותה שעה באמצע סדר א’ בעיון ובהתעמקות בתורת משה.