אני לוזר? • טורו של ידידיה מאיר

 “מושחתים, נמאסתם!” צעק יאיר לפיד בשבוע שעבר כשהשיק את הקמפיין החדש שלו נגד השחיתות, ואני הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: נכון. באמת נמאסת. אתה וכחלון ולבני ובוז’י ובנט ודרעי. הבחירות האלה באמת נראות לי מושחתות וצבועות במיוחד. אולי כי הפוליטיקאים הפכו ליותר ויותר ציניים, ואולי כי אני התבגרתי, ואולי משתי הסיבות גם יחד. כמעט כל משפט שהם אומרים נשמע חלול וחסר כל משמעות. כמעט כל נאום שהם נושאים נשמע כאילו נרקח לילה קודם במשרדים מפוארים של איזה יועץ תקשורת, וננאם רק כי איזה סקר אמר שזה הקו שעליו צריך ללכת עכשיו.

לכן לפיד הלוחם בשחיתות כל כך הרגיז ושעשע אותי. זאת הרי לא משנת חייו ולא נושא שהוא העלה אי פעם בעבר. הרי כל כך שקוף וברור שבישיבת המטה של ‘יש עתיד’ הוחלט על האסטרטגיה החדשה, פשוט מתוך שיקול דעת קר ומחושב: בוז’י וציפי כבר השתלטו על התחום המדיני, כחלון הולך על יוקר המחייה, השטיק של לתקוף את החרדים כבר לא יעבוד – אז מה נשאר? שחיתות! בדיקה זריזה הראתה שאכן אף ח”כ של לפיד לא מעורב (עדיין) בשום פרשה, והופ – קמפיין חדש יצא לדרך. מושחתים, נמאסתם. בסוף השבוע כבר יגיעו אל לפיד הסקרים שיגלו האם הקו החדש תפס, או שצריך לעבוד על כיוון אחר כדי לטפס בעקומת המנדטים.

זה כמובן לא רק הוא. הסיסמאות הרדודות של בוז’י וציפי מוקראות מתוך דף מסרים, נתניהו מחליט בבוקר בהיר אחד על קו חדש (שינוי שיטת הממשל!) ובנט מסיים כל משפט על כל נושא שבעולם ב”לא מתנצלים!” נבוב.

 “חברים וחברות יקרים, אני מבקש להודות מעומק לבי, לכם, וגם לאלה שלא הצליחו להגיע הנה בלילה הסוער הזה”, פתח השבוע משה פייגלין את נאומו ביום שני באחד האולמות הצדדיים של בנייני האומה בירושלים. “אתם – במסע הארוך שהחל לפני עשרים שנה בהקמת תנועת ‘זו ארצנו’ והמשיך בתנועת ‘מנהיגות יהודית’ ובהתפקדות לליכוד עבור אתגר ההנהגה – שיניתם את פני החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית. אתם שיניתם את פני מפלגת השלטון ובתהליך דיאלקטי, באמצעות תגובת המשקל של ממסד הסרוגים, הבאתם למהפכה גדולה גם במפלגת הציונות הדתית. אתם אחראים גם למראה הליכוד היום וגם לתופעת הבית היהודי. הכול בגללכם”.
הקשבתי שם לפייגלין, ועוד לפני שהוא הגיע לתכל’ס כבר היו ברורים לי כמה דברים: אף אחד לא כתב לו את הנאום הזה. הוא לא חשב עליו אתמול בלילה אלא חושב עליו כבר עשרים שנה. וזה הולך להיות נאום עם תוכן ומשמעות, לא עם סיסמאות.

באותה שעה בדיוק הציג נתניהו בגני התערוכה בתל אביב את קמפיין הליכוד הרשמי, ורוב תשומת הלב התקשורתית ניתנה כמובן למה שהתרחש שם. אבל באולם הקטן של פייגלין בירושלים דיברו דיבורים אחרים. אני מביא פה את עיקרי הנאום, פשוט כי לא מצאתי ציטוט שלו בשום מקום אחר: “כל ההישגים החשובים שלנו הם רק אבני דרך. האתגר וההישג החשוב ביותר עודם לפנינו. עלינו לזכור כל העת, שגם כששינינו פה, הרחבנו שם – עובדה אחת נותרה בעינה: עוד לא הקמנו את מדינת החירות היהודית. רק פה באולם הזה יש ציבור שלא נאכל בתוככי תעשיית השלום שנבנתה כאן, השתעבד לתודעת אוסלו ושפתה, ומדבר על מדינה אחת, לעם אחד, בארץ אחת. ציבור שיודע ומסוגל לבנות כאן חירות אמיתית, חירות שבאה מתוך היהדות ולא במקומה. מתוך הזהות ולא ממחיקתה. חירות שבאה מתוך הבנה עמוקה כי כולנו בניו של אבינו מלכנו, עבדים לבורא עולם לבדו”.

 תראו לי עוד פוליטיקאי אחד, גם במפלגות הדתיות והחרדיות, שאומר בנאום פוליטי מול מצלמות של ערוץ 2 ו 10, שאנחנו עבדים של בורא עולם. ופייגלין המשיך: “קיוויתי שהליכוד יוכל להביא אותנו הישר לראשות הממשלה, אך אט אט הבנתי שכנראה אינו מסוגל. כמו כל יצירת חיים חדשה, נדרשת פה לידה חדשה, תקופה של התבגרות עצמאית וממנה בעזרת השם בקרוב – מנהיגות אמונית, מנהיגות של חירות לעם ישראל.

“בואו נחזור קצת אל ההיסטוריה של הקבוצה המיוחדת הזו. הכול החל בהסכמי אוסלו. אתם ידעתם בדיוק לאן יוביל החיבוק עם ערפאת שהפך אותנו לגזלנים בארצנו ונתן ביד אויבינו את הנשק החשוב מכול – את הצדק. ‘זו ארצנו’ הייתה היחידה שיצאה במאבק נחוש נגד האסון הזה ואגב כך לימדה את עם ישראל מהי חירות האדם, מהם גבולות הציות, ושהמדינה שייכת לעם ולא להפך. בבחירות 96′ נאבקנו עבור בנימין נתניהו וכנגד כל הסיכויים הוא ניצח את שמעון פרס. אבל מהר מאוד חיבק גם הוא את ערפאת ונתן להסכמי אוסלו גם את הלגיטימיות של המחנה הלאומי. מדינה שלמה, ימין ושמאל כאחד, החלו לדבר בשפה ובכללים של אוסלו. גם הימין התרגל. משלמים שם היום מס שפתיים בדמות סיפוח שטחי C בעוד ארבעים שנה… התוצאה האיומה לא איחרה לבוא. פיגועי תופת בכל ערי ישראל, אוטובוסים מתפוצצים, טרקטורים דורסים, טבח בבתי כנסת, והחמור מכול: אובדן הלגיטימציה שבאה עם אובדן הצדק שלנו. המחיר של המציאות הביטחונית החדשה הגיע לטריליון שקלים, ולמרות זאת רבים רבים נותרו שבויים בשפה ובקונספציה של אוסלו. כולם מדברים על עם פלשתיני, על שתי מדינות, על שחרור מחבלים.

צילום סלולרי:

בשבוע שעבר, בסקירה על עיתוני פרשת השבוע שהפכו לעיתוני פריימריז, כתבתי כאן גם על המשקפיים החדשות של פייגלין שמככבות בעלונים האלה. רבים מהקוראים כתבו לי שמשקפיים הם חדשים, לא חדשות, ואני, שחשבתי שאפשר גם וגם, מיהרתי לבדוק את הנושא עם הד”ר אבשלום קור. “משקפיים חדשים”, הוא ענה, “משקפיים כותבים בלשון זכר. חוץ מבשיר של אלתרמן שרצה לחרוז משקפיים שחורות או ורודות עם עיניים פקוחות”.

השבוע בכנס, ראיתי שפייגלין בכלל חזר למשקפיים הישנות שלו. סליחה, הישנים.

“לאחר שאימץ הליכוד בראשות נתניהו את ערפאת ואת הסכמי אוסלו, הבנו שהתשובה למשבר אינה מתמצית בהחלפת ממשלות שמאל בממשלות ימין. נדרשת הנהגה עם יסוד עמוק יותר מהחלוקה השטוחה הזו. לעם ישראל נדרשת מנהיגות אמונית. מאותו רגע ועד היום אנו מקפידים להישאר מרוכזים כל העת במטרה האחת והיחידה: הנהגה אמונית למדינת ישראל. התחלנו אז תהליך ארוך של בירור. כיצד מתנהלת מדינה חירות יהודית מודרנית – בכלכלה, בחינוך, בביטחון, בבריאות, ביחסי החוץ? כיצד היא מתייחסת לגר, ליתום, לאלמנה, לזקן? אלפי מאמרים נכתבו וגם כמה וכמה ספרים. פתאום הבינו שאנחנו מביאים משנה סדורה, כוללת ורחבה, הנותנת זהות, חירות ומשמעות לכל ישראלי באשר הוא”.

 בשלב הזה אני חייב לעצור ולהסביר: אני לא פייגליניסט. ממש לא. לא תומך בו ולא תורם לו ולא מתפקד לליכוד. אני כמובן גם לא עולה להר הבית, אם כי לא יכולתי שלא להתרגש מהדיבורים של פייגלין בנושא באותו ערב. כלומר, מאותו חלק בנאום שעסק לא בעלייה להר אלא במרכזיות שלו בתודעה שלנו. וכך הוא אמר: “כל רעיון החירות, המלכת הא ל במקום האדם, כל ייעודו של עמנו, המקום הפיזי והמטא-פיזי שממנו אנו שואבים את משמעות ותעצומות חיינו – הוא ארמון המלוכה, המקום הקדוש הזה. כי אם אין הר, אין בית. לא בירושלים ולא בתל אביב”.

אז מה כן מלהיב אותי באיש הזה, שאני לא תומך בו? הרוח שלו. ההשראה. העובדה שהוא מאתגר את השיח הציבורי – כאמור, גם את השיח של הח”כים הדתיים והחרדים – ולא מתבייש לדבר על זהות ומשמעות. לדבר יהודית. פייגלין סיים במילים “בעזרת השם, ביחד, נתקן עולם במלכות ש די”.
הנאום כל כך סחף אותי, שהייתי צריך להזכיר לעצמי שהאיש שעומד מולי לא נושא נאום ניצחון אלא נאום תבוסה, אחרי שקיבל רק 14,581 קולות והגיע למקום ה 36 ברשימה לכנסת. אבל למרות שמדובר היה באירוע של הצד הלוזרי, הרגשתי ווינריות באוויר. מה עדיף – להיות בצד הווינרי אבל עם מסרים בשווי סטיקר? אם יש סבלנות ומטרה ארוכת טווח, ואם לא חיים רק בשביל הסקר הקרוב של מינה צמח, אז גם הפסד הוא לא נורא כל כך. רק תחשבו מה יקרה במטה של כחלון או ליברמן עם אפס מנדטים בסקרים. לאן ייעלמו כל התומכים והמועמדים ואיזה נאום הם יישאו לאומה, אם בכלל.

 הביטחון העצמי היהודי הזה חסר במיוחד בפולמוס הדתי-חילוני שלנו. הנה שתי דוגמאות מהימים האחרונים. בקול תרועה רמה הושק פרויקט לימוד התנ”ך 929. בתוך כמה ימים, כצפוי, פרצה סערה סביב טקסטים פרובוקטיביים (והאמת שבעיקר רדודים) של חלק מהכותבים החילונים בפרויקט. המארגנים מיהרו להרגיע ובישרו לציבור הדתי הנעלב שבקרוב ייפתח אתר אחר, נפרד, לציבור הדתי בלבד, ובו המאמרים והתמונות יעברו ביקורת וסינון.

כלומר נקודת המבט היא כזאת: יש דתיים, שצריכים אתר מיוחד, ויש את כל עם ישראל, שיכול לקרוא את התנ”ך עם מנות גדושות של כפירה ולגלוג (אם מישהו היה כותב כך על ההמנון, למשל, הוא היה חוטף. מיד היו אומרים לו: זה טקסט מכונן, איך אתה מעז?!). אבל רגע, לפני שמקימים גטו אינטרנטי שרק בו מתייחסים לתנ”ך ביראה ובאהבה, מי אמר שזה מה שעם ישראל רוצה? אולי עם ישראל חושב גם הוא, רובו ככולו, שהתנ”ך קדוש? שהתנ”ך הוא טקסט מרומם? אולי עם ישראל רוצה לשמוע מה אומר חנן פורת על התנ”ך, או נחמה ליבוביץ’, או אפילו הרמב”ן? אולי עם ישראל אומר לנו: “קדושה אני מבקש ולא סתם דאחקות”?

והנה דוגמה שנייה לאותה גישה: עורך ‘בשבע’ עמנואל שילה קרא כאן לאחרונה למועמדים החילונים בבית היהודי לשמור על קדושת השבת והכשרות, לפחות בפרהסיה. ושוב, כצפוי, סערה. גם מהצד הדתי שאלו את שילה כך: האם אפשר לומר לדני דיין לא ללכת ל’שבתרבות’? האם אפשר להורות לאיילת שקד לא לצאת לטיול בשבת בבוקר ולא להעלות משם תמונות לפייסבוק?

בואו ננתח שוב את נקודת המבט הזאת: השבת שייכת למיעוט הדתי, היא רק שלנו, אבל עם ישראל כולו שיעשה מה שבא לו. אני כמובן לא קורא לכפות על אף מועמד או סתם אזרח שום דבר, אבל האם נקודת המוצא שלנו היא רק לא להפריע לאיש באורחות חייו? רק להיות נחמדים ולא מטיפנים וחלילה לא דוסים מדי? האם אנחנו מאמינים ששבת קודש היא מתנה ומחויבות שמשותפת לכולנו? ובואו נדבר דוגרי, בלי להתנצל: האם יש לנו אומץ להגיד את זה? או שגם אנחנו קצת חיים מתוך איזה דף מסרים מחושב?

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’