בתחילת השבוע נחשפתי לדיון שהתפתח ברשתות החברתיות אודות כתבות שפורסמו בכלי תקשורת שונים על אחד ש’פרש’ עם משפחתו.
בראיונות הוא מספר על ההתמודדות עם המסגרת הקהילתית שהובילה לשאלות באמונה, ועל הדאגה להשכלת ילדיו שגרמה לו לעזוב את הדת, ולצאת לדרך חדשה.
הדיון היה סוער, עלו בו שאלות של השקפה, גבולות ואופי החינוך של הקהילות השונות.
במסגרת העיסוק שלי עם נוער נושר יוצא לי לשוחח עם עשרות נערים ולשמוע מהם על ההתמודדות (או יותר נכון חוסר ההתמודדות) מול שאלות אמוניות, ומול מסגרות קהילתיות שגורמות להם לבעוט בהכל ולצאת החוצה, תוך שהם משקיטים את מצפונם בתיאוריות של כפירה בבורא עולם ובתורתו.
זה לא סוד: אחוזי הנשירה בקרב בני הנוער נמצאים במגמת עליה מתמדת; מסגרות מיוחדות נפתחות בקצב מסחרר ופרויקטים מניעתיים וטיפוליים צצים כפטריות אחר הגשם.
אבל למרות הכל, הציבור החרדי עדיין לא עבר שינוי תודעתי חשוב, שיכול למנוע מקרים רבים של נשירה ושל יציאה בשאלה.
ניתן ללמוד על זה גם מפרשת השבוע:
“ואלה שמות בני ישראל… ראובן שמעון ולוי וכו'”. הפרשנים שואלים מה התורה באה לחדש לנו באזכור שמות השבטים? הרי בפרשיות הקודמות הזכרנו כבר את כל מעללי האחים ורק בפרשה הקודמת מנינו את שמותיהם כשיעקב ברכם לפני מותו – ומה התועלת למנות שוב את שמותם?
מתרצים המפרשים, שבני ישראל עמדו לפני תקופה קשה של שעבוד, שלאחריה תגיע הגאולה – על ידה יהפכו לעם הנבחר. התורה באה ללמדנו שלמרות שהם יתאחדו בעתיד לקראת קבלת התורה, עדיין לכל שבט ושבט יש את הייחודיות שלו.
כל שבט נתברך על ידי יעקב בברכה שמאפיינת רק אותו, כי לכל אחד יש את הכישורים ואת הטבעים שלו. וזו הייתה תבונתו של יעקב: ללכד את כולם סביב ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’, ועדיין לתת לכל אחד את הלגיטימציה לעבוד את האלוקים בדרך שלו, שמתאימה לאופיו ולתכונותיו.
זה היסוד של יעקב אבינו לעם ישראל, יש אמת אחת, בורא אחד, אולם כל אחד רשאי להתחבר אליו בדרך שמתאימה לו.
חנוך לנער על פי דרכו
אם אנחנו, בניו, נזכור תמיד את היסוד הזה, אנחנו נבין שיש שבטים שעובדים את ה’ בדרך של לימוד תורה, ויש שבטים שעובדים אותו בדרך של תפילה ועבודת המידות; יש שבטים שנוהגים בו ביראה ויש שבטים שנוהגים באהבה. לכל אחד יש את הדרך שלו, ואף דרך לא סותרת את חברתה, כל עוד המטרה היא משותפת: עבודת ה’.
אם אנחנו, במגזר החרדי, נכניס לתודעתנו שיש לכל קהילה את הדרך שמתאימה לה, ולכל רב את הדרך שהוא מנחיל, אז נתחיל לגלות הבנה וסובלנות גם לאחינו השונים מאיתנו במראה ובלבוש.
הליטאים יבינו שיש גם דרך לעבוד את ה’ על פי החסידות, והחסידים יבינו שיש גם דרך אחרת.
אם נחנך לסובלנות ולא נשלול את כל מי שלא מתחנך בדרך שלנו, ילדנו יבינו שיש עוד דרכים בעבודת ה’. זה לא ‘או הכל או כלום’. המסגרת הקהילתית איננה חלק מעיקרי האמונה.
אם נחנך את ילדנו בדרך הזו, אז גם אם הם ימצאו קושי או פגם בהתנהלות המסגרת זה לא יסתור להם את עיקרי האמונה.
ואז גם אם נער יבוא לבעוט במסגרת הקהילתית, הוא לא יבעט בתורה; וגם אם הוא יכפור באדמו”ר הוא לא יכפור בבורא.
נדאג לחנך את ילדנו בדרך שבה אנו גדלנו, בדרך שבה מתחנכת קהילתנו, אבל אם לא נצליח צריך לזכור תמיד ש’איכא דרכא אחרינא’.
לכל שבט יש את הדרך שלו, לכל קהילה יש את הייחודיות שלה. ואם קשה בדרך מסוימת, תמיד ניתן לנסות דרך אחרת. כי כמו שכל הנהרות מובילים אל הים, כך כל השבטים מובילים אל אותו אלוקים.
וכמו שאמר רבי נתן מברסלב: “דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה”.