ביצועיסט או ישר דרך? זו השאלה

אי אפשר שלא להיות עדים בשבועות האחרונים לקרב האיתנים המתחולל בציבור החרדי הספרדי, בעקבות הפיצול בהנהגתה הפוליטית של תנועת ש”ס.

תשומת הלב הציבורית מופנית לצעדים השונים של צמד היריבים אריה דרעי ואלי ישי, כשדעת הקהל נחלקת בין הניצים, הללו מברכים את פלוני – את יכולתו הגדולה להשגת הישגים, את אישיותו המיוחדת ואת מהלכיו המוצלחים, ומנאצים את אלמוני על חוסר יכולתו, על אישיותו הבעייתית ועל מהלכיו הפסולים בעיניהם ולהפך.

העניין הציבורי בעימות זה, חורג הרבה מעבר ליהדות החרדית הספרדית, והוא מרכז סביבו תשומת לב רבה גם בציבור החרדי האשכנזי, ובמידה רבה גם בכלל החברה הישראלית. נראה שמעבר למאבק הפרסונלי שלפנינו בסוגיה המוכרת בכל פעם “מי בראש?”, מייצג הוויכוח הנוכחי עמדות יסודיות יותר בנוגע לדמותו הראויה של נציג ציבור, ובנקודה זו אני מבקש להרחיב מעט את הדיבור.

מן הצד האחד עומד אריה דרעי, אשר נדמה שאין חולק על כישוריו הפוליטיים הנדירים, בהם הוא נעזר בדרכו הארוכה מזה שלושים שנה. מדובר באדם ממולח ומשופשף, כריזמטי רהוט ובעל יכולות ניהול יוצאי דופן, אדם עם קשרים חובקי עולם עם פוליטיקאים ובעלי הון, ועם הבנה מעמיקה ומקורית במגוון רחב של תחומים. מעבר ליכולותיו האישיות.

הוא נהנה מהילה רבת שנים של מי שרומם את קרנן של עדות המזרח בישראל, ושל מי שזכה להוקרה והערכה מפוליטיקאים ומדינאים גדולים בארץ ובחו”ל.

מאידך, אמינותו של אריה דרעי נמצאת ביחס הפוך לכישוריו, הוא הורשע על ידי בית המשפט בלקיחת שוחד וישב בשל כך בבית הסוהר. הוא נתפס בעיני הציבור כמי שיודע לתמרן את המערכות, וכאחד שיצליח תמיד לסובב את כל המהלכים לצידו, להפוך הפסד להצלחה ותבוסה לניצחון.

הוא מתפקד כשליט יחיד כשהאחרים נדרשים להתאים את עצמם לרצונו, וביכולתו להעמיד תמיד פני תם ונרדף על לא עוול בכפו. הוא מרבה להציג את עצמו כשלוחם של גדולי התורה, כשלדעת מרבית הציבור גדולי התורה אינם אלא עושי דברו.

ההיפך הגמור

מן הצד השני עומד אלי ישי, אשר נתפס בכל דבר ועניין כהפכו הגמור של אריה דרעי. מדובר באדם אפרורי ובעל יכולת ביטוי דלה, שאיננו נהנה מכריזמה ומקשרים יוצאי דופן. הוא אמנם חרוץ ומסור לתפקידיו, אבל איננו מרשים ביכולת או בהישגים מיוחדים, ובוודאי שאיננו יודע להאדיר את הישגיו.

עמדותיו ופעולותיו בנושאים שונים כדוגמת הטיפול בפליטים או במערך הכבאות, הציבוהו כמטרה ללעג וקלס ו/או להתנגדות בחברה הישראלית, כשהוא מתקשה לזכות באהדה או הבנה לצעדיו. הוא נתפס כמי שהצליח לשמר באופן סביר את המפלגה שקיבל לידיו, וכמי שרכש עם השנים ידע ניסיון והבנה מעשית בתחומים שבהם פעל.

יחד עם זאת, תדמיתו הציבורית של אלי ישי – זוכה לרמת אמינות גבוהה. הוא נתפס כנקי כפיים ובעל ישרות פנימית, כאדם עממי המדבר עם הציבור בגובה העיניים, וכאחד המכיר מקרוב את שכבות המצוקה. הוא גם נראה כמי שמבטל את עצמו בפני גדולי תורה, ומקבל על עצמו לפעול כפי הוראתם.

תומכיו של דרעי מכירים בדרך כלל בחסרונותיו, אולם לטענתם נבחר ציבור איננו אמור להיבחן בפרמטרים של תכונות אישיות חיוביות, אלא אך ורק בהישגים שביכולתו להביא לשולחיו. לדבריהם, אין ספק שההישגים הגדולים ביותר עבור הציבור החרדי בכלל ועבור עדות המזרח בפרט, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הרוחני, יושגו על ידי אריה דרעי הרבה יותר מאשר על ידי כל אדם אחר, ולכן ברור שעליו למלא את התפקיד להוביל את תנועת ש”ס.

מנגד, תומכיו של ישי מודעים גם הם בדרך כלל למגבלותיו, אולם לטענתם מוטב לתמוך בנבחר ציבור ישר דרך שפיו וליבו שווים, גם אם הישגיו יהיו קטנים יותר. לדבריהם, בדרך זו הם יודעים שבבוא היום הוא יפעל בהתאם לערכים שבשמם הוא נבחר, ואין חשש שישנה את עמדתו בהתאם לשיקולי כדאיות כאלו ואחרים.

דרעי וישי כמיקרוקוסמוס?

שאלה זו איננה ייחודית למקרה שלפנינו, והיא מוכרת היטב בפוליטיקה הכללית. כך לדוגמה, בנוגע לאהוד אולמרט מידידיו הטובים של דרעי, יש הרואים בו את ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה בישראל בשל יכולות המנהיגות שלו, ולצידם יש הרואים בו את ראש הממשלה הרע ביותר שהיה בישראל, בשל הסיאוב והשחיתות שדבקו בו באופן חסר תקדים.

נראה שגם בפוליטיקה החרדית בה נבחרים המועמדים על ידי גדולי התורה, הם נדרשים להכריע האם להעדיף את הנציגים על פי יכולתם הביצועית או על פי רמתם הערכית. אולם במקרה שלפנינו, נראה שהשאלה עומדת בחריפות רבה ביותר.

עבור מי שהשתתפותו בבחירות הנה רק מימוש הוראתם של גדולי התורה המנחים את דרכו, אין כל כך מקום לכל הדיון, שכן הוא סומך על בחירתם המושכלת ועל אימונם בנבחריהם. אולם במציאות הנוכחית בתנועת ש”ס, שבה אין וודאות לגבי ההיררכיה במפלגה ועל יחסי הכוחות בין גדולי התורה לנציגים, הופכת השאלה הזו להיות רלוונטית.

בשלב זה, נראה שב”יהדות התורה” עדיין מדובר במערכת יחסים ברורה, שבה גדולי התורה בוחרים את נציגיהם, אולם בהחלט יתכן שבעתיד יידרשו גם שם המצביעים להכריע בשאלות דומות.

ברמה התיאורטית, אני מאמין שישנה העדפה ברורה לבחירת נציגות ישרת דרך גם אם היא בעלת יכולת נמוכה יותר מבחינת הישגים. בחירתה של נציגות הנתפסת כחסרת יושרה, גם אם ביכולתה להביא להישגים גדולים יותר, נזקה רב מתועלתה. היא פוגעת בדימוי של הציבור החרדי וכרוכה בחילול ה’, והיא גם מביאה את הציבור הרחב החל ממנהלי מוסדות וכלה באדם מן השורה להתנהלות מניפולטיבית וחסרת יושרה.

השאלה המרכזית בבחירת נציג ציבור איננה האם “הוא זכאי?”? אלא האם אנו זכאים לנציגות שפועלת כדברי רבינו הקדוש במסכת אבות “רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”?