ועכשיו אני כועסת על כולם

שמעתם פעם מהדורת חדשות שכולה אך טוב וחסד? – אני כמעט בטוחה שלא. אם הייתה כזו, היא הייתה כה סדורה, מונוטונית, מפהיקה ומרדימה עד שלא הייתה קיימת לגביכם.

לא פלא אפוא שכל שדרן רדיו, מגיש תכנית, כותב כתבה, או אפילו מרצה לפני קהל, בוחר להתמקד במה שלא טוב, במה שצורך תיקון, שמרגיז, מעצבן,  מרתיח עד שגורם לעיתים להתפרצות של כעס עלבון ואנחה תוך כדי שידור, הרצאה או הגשת תכנית.

על זאת חשבתי ביום רביעי הידוע לשמצה. היום הרביעי שבו הבטיחו לנו שלג בירושלים ולא קיימו.

תושבי עיר שלימה ישבו ליד חלונות בתיהם וציפו  ללובן שיפציע.

זה היה יום חופשי לחלוטין, יום ללא מעש. יום ללא עבודה, יום ללא לימודים, יום של חופשה במלוא מובן המילה. גם מי שכן יצא לעבודה לא הצליח להתרכז, כי המבט היה מופנה לחלון כל העת והראש היה שרוי בשאלה: מתי כבר צדק החזאים יצא לאור?

אשתף אתכם בעניין אישי : את תכנית הרדיו שלי למשפחה הקלטתי יום קודם. ביום שלישי. סמכתי על החזאים ועל דבריהם החד משמעיים והאמנתי בכל ליבי שהשלג בוא יבוא.

דברתי בתכניתי על פסגות השלג שנישאות לעיני מבעד לחלון, נפעמתי כפי שנפעמים רק כשרואים באמת את ההרים הלבנים והמסעירים הללו, הבהרתי למאזינים שרק אנחנו, כאן בירושלים (ובצפון), יכולים להבין מהו שלג אמתי ומה פשרו וכך הרחבתי בדברי אודות השלג – שבשעת הקלטת התכנית טרם הגיע – אבל הייתי בטוחה שודאי וודאי יופיע בשעה היעודה. (בכל אופן החזאים יודעים מה שהם אומרים…).

ותודה לכם פתיתים מצילי חיים

כשהייתה תכניתי אמורה להתחיל ביום רביעי אחר הצהריים, מצאתי עצמי יושבת אל מול החלון בביתי, באותו מקום בדיוק בו חתמתי קבע מהשעה 11.00בבקר, השעה המובטחת, מתפללת שיופיע השלג המובטח, ולו רק בגלל הדברים שאמרתי ובעצם נכון לרגעים אלו לא היה בהם  כל שחר (למזלי הרב התעופפו כמה פתיתים מצילי חיים בדיוק באותה עת וחסכו ממני עוגמת נפש רבה יותר).

לא פלא שאחר יום רווי ציפיות שכזה (איש איש וסיבות ציפיותיו) ורווי אכזבות מהעבר השני, היינו אנו, הירושלמים בטוחים שמגיע לנו שלג בגובה של 10 ס”מ לפחות ביום המחרת. קמנו לבוקר יום חמישי בשעת עלות השחר, טרוטי עיניים מלילה שבו התעוררנו כל חצי שעה לברר אם אכן, ומצאנו עצמנו כואבים, מרוגזים ואומללים אל מול ערימה דקיקה של לובן, שבדחיפת נעל פינינו אותה מפתח הבית בדרכנו לעבודה וללמודים שלא הושבתו.

את מהדורת החדשות של בוקר זה לא הצלחתי לשמוע. הייתי חייבת להשלים כל מה שלא עשיתי ביום ד’, היום שבו כיליתי שעותיי אל מול החלון, מצפה לקיום ההבטחה הלבנה. אבל גם בלא לשמוע, אני בטוחה שמהדורת החדשות בכל ערוץ שהוא נפתחה בטרוניה למי שרק נראה אפשר: לחזאים, למשטרה, לעירייה, להצלה, לנהגי המפלסות, לסוחבי שקי המלח ומי יודע למי עוד: “הבטחתם שלג ולא קיימתם!”

כולם אשמים חוץ ממני

כשאנחנו זועמים ומתוסכלים – אנחנו שופכים את כעסנו על הסובבים אותנו.

– אשתי אשמה שאיחרתי לצאת מן הבית.

– הילד אשם שכוס השתייה נפלה מידי והתנפצה לרסיסים.

– חברתי אשמה שהלכתי לרופא  הזה.

– אמי אשמה שחנכה אותי כך.

והחזאים אשמים שלא קיימו מה שהבטיחו!!!

 כל החיים אנו מתלוננים וזה לא עוזר. מתלוננים על האוטובוס שלא מגיע, על חבר הכנסת שלא השפיע, על המרצה שלא עניין, על ההורים שלא חינכו, על המוסד שלא קיבל.

מתלוננים ולא מצליחים להתרומם.

אנחנו נוהגים להתלונן שהעולם לא בסדר. שהכול לא טוב. אחר כך מתפלאים שהכול באמת כל כך לא טוב. אולי כדאי שנשאל את עצמנו איך נוכל להביא לכך שיהיה לנו טוב יותר?

אולי הטכניקה צריכה להיות אחרת. אולי צורת ההסתכלות אמורה להיות שונה, ואת זאת אני מלמדת כל העת בהרצאותיי לשימור הזוגיות.

חצי הכוס

במקום להתלונן על מה שלא נעשה, בואו נודה על מה שכן.

על האוטובוסים שמגיעים בכל יום בזמן, על השר שהצליח להביא את הבשורה, על ההורה שהצליח לחנך, על בן זוגנו שכל כך השתדל.

לא אוכל להבטיחכם שתתעוררו ממהדורת חדשות כזו מונוטונית, משמימה, מיבשת, מפהיקה ומרדימה.

אבל כן אוכל להבטיחכם שמהדורת חדשות כזו תגרום לכם להיות רגועים הרבה יותר.

לא אוכל להבטיחכם שהשלג יבוא על תיקונו ומחר תתעוררו לבוקר שבו תגלו שהרי האלפים נדדו לאזורכם, אבל כן אוכל להבטיחכם נאמנה, שאז תוכלו ליהנות גם משני סנטימטרים של שלג שיעטרו את המדרכה שבכניסה לביתכם ולא תדרכו עליהם בזלזול בדרך לחיפוש קורבן זעמכם.