עם קריסת שיחות המו”מ מתברר כי השר נפתלי בנט ומפלגת הבית היהודי יצאו וידם על העליונה. כל מי שעוקב אחרי ריבוי ההודעות, התגובות המהירות, השליטה הזריזה בשיח לא יכול היה שלא להבחין איך בנט הוביל את העסק קדימה (יותר מדויק אל פי התהום, אבל זה הקדימה שלו). לאמירת האפרטהייד של קרי, הוא בקושי התייחס. מי צריך? בנט כבר עם רגל אחת בתוך ההישג. מה זה משנה מה נאמר אחרי שהשיחות הסתיימו בלא כלום? אם קרי היה אומר את הדברים לפני עשרה ימים, היינו מופצצים בהודעות ובראיונות לתקשורת.
האיום בעזיבת הקואליציה אם ישוחררו אסירי הפעימה הרביעית ועוד קודם לכן: האשמת נתניהו באובדן ערכים כאשר ראש הממשלה שיחק עם האפשרות שמתנחלים ישארו לחיות במדינת פלסטין העתידית. ההסתלבטויות על לבני, הזלזול במהות התהליך והמשך פרסום מכרזי הבניה על ידי ראש החץ הנוסף של המפלגה, שר השיכון אורי אריאל. מי זה שם בקצה החדר? ראש הממשלה ושותפתו הקטנה לבני שמנסים להוביל איזה מהלך מדיני? האמת, בנט משוכנע שהוא הולך להיות ראש הממשלה הבא, למי שלא מבין לאן האיש דוהר.
וצריך להודות: בנט הוא אחד הבודדים שאמר את האמת שלו מן הרגע הראשון. אין לו שום כוונה להקים מדינה פלסטינית, הוא לא ימסור שטחים כבושים, אין בכלל כיבוש, אין אפרטהייד וממילא אין שום עם פלסטיני. ראש הממשלה ושאר חברי מפלגתו, לעומת זאת, מקבלים ציון נמוך באמינות. מצד אחד, הולכים אחרי הראש, שמבטיח את פתרון שתי המדינות. מצד שני, עושים כל שביכולתם לסכל ולחבל.
מציעה לקרוא את רביב דרוקר
מלכתחילה היו רבים (בזירה הפוליטית, בפובליציסטיקה) שלא האמינו לרצינות כוונותיו של נתניהו – אך חשו חובה, לפחות מן הסוג המוסרי, להמתין תשעה חודשים בשקט, לתת לנתניהו ולבני צ’אנס.
מה הם הצידוקים לשרים יאיר לפיד, יעקב פרי, עמיר פרץ וציפי לבני להמשיך לשבת עכשיו בממשלה? כיצד חברי הכנסת עופר שלח, מאיר שטרית ועמרם מצנע מרגישים כשהם חלק מממשלה הדוחפת לכיוון סיפוח שטחי C וממשיכה בעוז עם הבניה בשטחים, באותו החלק המיועד (לשיטתם) למדינה הפלסטינית העתידית?
בהקשר הזה, למי שרוצה שהאשם יושלך על אבו מאזן, לפחות באופן חלקי, אני ממליצה לעשות שני דברים. האחד,לקרוא את רביב דרוקר. השני, להבין שבתור ישראלים אנחנו יכולים להאשים רק את הצד שלנו. אין לנו השפעה והשלכה על הצד השני. מן הצד שלנו, חלקנו עדיין מצפים לדבר מה. (במאמר מוסגר ייאמר שיש גם פוליטיקאים, ח”כ מאיר שטרית לדוגמא, שטוענים שרק הצד שלנו אשם ושממילא משחק ההאשמות אינו מעניין, כי זה אינטרס ישראלי להקים מדינה פלסטינית).
מה בין קלינטון לקרי? התשובה בסוף
ביום חמישי האחרון, כשעה אחרי סוף ישיבת הקבינט בה הוחלט להפסיק את המשא ומתן, הייתי באירוע דיפלומטי בבית השגריר האמריקאי דן שפירו. שפירו, הגיע לאירוע באיחור רב מאוד, בקושי הצליח, ככל הנראה, לנתק את הטלפון באותן שעות רגישות. באירוע הוא נאם לכבוד עזיבתה של דיפלומטית בכירה, הילרי אולסן, שעמדה בראש צוות ה Public Diplomacy בישראל ומתקדמת לתפקיד דומה, אך מאתגר יותר ביעד הבא: קאבול, אפגניסטן.
שפירו לא אמר מילה על הפודיום בנוגע לסיום תשעה וחצי חודשים של אי-שכרון חושים ואז הצלחתי לתפוס אותו לרגע בצד. אני מכירה את שפירו לא מעט שנים. עוד מ 2007, עת היה מתנדב בכיר בקמפיין שנתפס (אז) כחסר סיכוי של ברק אובמה. תנו לי לומר לכם, פניו של שפירו בחמישי האחרון בערב נראו כמי שיוצא עצמו לקאבול עוד באותו הערב.
השיחה ביננו היתה אוף דה רקורד ולכן לא אגיד דבר, אך אוכל לציין כאן פרט שאני הצגתי בפניו:
הגישה הדיפלומטית של מזכירת המדינה הקודמת, הילרי קלינטון, לנושא פתרון הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים היתה שונה מאוד משל מזכיר המדינה המכהן ג’ון קרי. היא השאירה את הבמה לבית הלבן, זרמה עם הדרישה להקפאת הבניה בהתנחלויות למן הרגע שהתקבלה ההחלטה בעניין בתוך הבית הלבן (כלומר לא יזמה, אלא יישמה), כמעט והחרימה לגמרי את שר החוץ אביגדור ליברמן, מיעטה להגיע לישראל.
קרי לעומת זאת, מיומו הראשון בתפקיד, נכנס בעובי הקורה, ביקר אצלנו אינספור פעמים, השקיע כמות שעות אדירה בפגישות עם כל אחד מן הצדדים, שלח צוות שלם לישראל, ונראה היה כמי שלא מפחד ומאמין.
אז אם בוחנים את שתי הגישות. מה המסקנה במישור התוצאתי?
התשובה היא שאין שום הבדל.
‘הפלוג‘ של טל שניידר