טבעם של ימים כטבעה של שגרה להשכיח את יום האתמול.
העיסוקים האחרונים ברחוב החרדי רחוקים שנות אור מאלו של לפני חודש וחודשיים אז הייתה ממשלת השמד בפריחתה כשהיא מובילה קו אנטי יהודי מובהק. חוקים רבים מדי חוקקו בקדנציה קצרת הטווח כשהמכנה המשותף שלהם אחד- הרס הדת והשכחת הסממנים היהודיים ממדינת ישראל. הציבור החרדי כולו היה בתקופה איומה של הסתר פנים מוחלט בכל הנוגע לכח ההשפעה ולכח המניעה של חוקים הזויים אנטי יהודיים.
בעיניים כלות הבטנו אז בחברי הכנסת והשרים כשהם מצחקקים בניהם במליאת הכנסת. הגדיל לעשות שר החינוך ההוא שייזכר לדיראון עולם ברגעי השיא שלו שם על דוכן הנואמים כשהוא נחנק מצחוק, כפשוטו ממש, וכל גופו מזדעזע מעוצמת שכרון החושים שבצחוק- כוחו הבעייתי של עבד כי ימלוך.
גם פטרונו הרוחני של האיש [בעל שתי הדמויות, שני התארים ושני הפרצופים ששרר ממש בטעות במשרד החינוך], מר יאיר לפיד, נצפה פעם אחר פעם כשהוא זחוח עד עמקי נשמתו וראשו אי שם כמה טפחים מעל חזהו המנופח. אי אפשר לשכוח כמובן את המשחק שעשה, ממש ברגעי השיא כשהפך את המון העם לצופי קרקס וצבע את שערות ראשו כפי ש’בא לו’, וגידל את זקנו כפי ש’התחשק לו’. אולי עשה ניסיון בתגובתם של שפוטי הרודן, מי יודע. אך מה לעשות, זהו שכרון הכח, תקראו מחקרים.
ועוד לא דברנו על ההרס הרב שהותירו הפרלמנטרים ההזויים כשהושלכו החוצה בבושת פנים. בראיונות של רבים וטובים במשרד החינוך, נשמעים שוב ושוב דברי בקורת על החורבן שהוביל שר החינוך במשרדו. רפורמה אחרי רפורמה, שינוי אחרי שינוי, וזאת מבלי ללמוד כלל את הנושאים שאותם ביקש לשנות, הזוי. המשחק ששיחק אז שר החינוך בבחינות הבגרות כשביקש ממש לפטור את התלמידים ממרבית הבחינות, הוסבר בראיון שהעניקה אימו של השר שנה קודם לכן כשנבחר, וסיפרה על שנאתו הקיצונית מבחינות וכישלונותיו הרבים בשנותיו כנער בבית הספר.
כלכלנים רבים מספרים בעיניים דומעות על שר אחד יהיר שהגיע לפתע למשרד האוצר מבלי הבנה בסיסית בכלכלה, וייבש לחלוטין את צמיחת הנדל”ן בישראל, בכך שהוביל חוק חסר הגיון וחסר תוחלת שיעלה למשלם המיסים רבבות, ובכך הקפיא למעשה רכישתם של דירות, שכן הקונים בתמימותם עוד האמינו שמשהו השתנה, וביכרו להמתין לרגע הדמיוני ההוא שהבטיח להם האיש המנותק.
הקדנציה ההיא תיזכר לעד כימים של אסון לעם היהודי לדורותיו בכך שאלפי בני ישיבות ואברכים הוכרזו כמורדים במלכות בעצם חפצם וחשקם לעסוק בתורת השם. ‘חוק הגיוס’ שנבלם פעם אחר פעם בכל ממשלות ישראל, נחקק כמובן באותה ממשלת שמד, שבה היינו אנו החרדים כצופים מן הצד. באותה תקופה, שבור היה ליבנו ושפופה הייתה נפשנו, בדמעות ובתחנונים עמדנו לפני מי שאמר והיה העולם ושפכנו שיח לבטל את הגזרות ולעקור את ממשלת הרשע, תפילה שבסופו של דבר אכן התקבלה ונענתה.
צופים מן הצד?
אך עתה, משום מה, במקום לאגור כוחות ולשנס מותניים יחד כאיש אחד לבל יחזרו המראות האלו על עצמם חס וחלילה. עתה כשאנו עומדים שלב אחד לפני, לפני התקופה שתוכל להיות מתוקה מדבש וגם מרה כזית, תלוי רק בנו. בימים אלו כשמוטלת עלינו החובה לפעול ביתר שאת וביתר עוז להגדיל את כח התורה. יש מאיתנו שעסוקים בדברים אחרים ובעניינים הזויים לגמרי. מוזר.
אחי ורעי, זהו הזמן וזוהי העת. לא מוקדם מדי ועדיין לא מאוחר. נכון, כשהאש רחוקה אנחנו לא מרגישים את החום וכשהשלג רק בתחזית, טרם הגיעה הקרה. אבל הרי בסרט הזה כבר היינו, מהאש הזאת כבר נכוונו, אז איך אפשר, איך אפשר לעמוד מן הצד ולהביט או לעסוק בדברים אחרים לגמרי מהעיסוק שהוא חובה, מהדאגה הכנה לעלייתה של היהדות החרדית למקום גבוה יותר מהשנתיים הקשות שחווינו?
האם יש אדם המשתייך לציבור החרדי שיכול לומר “לי זה לא אכפת” או “לי זה לא נוגע”? האם חוק הגיוס או ביטולם של קצבאות כאלו ואחרים אינם פוגעים בכל אחד ואחד מאיתנו כערבים זה לזה וכאחים אמיתיים? פוגע.
אל נא אחי, אל תרעו. צאו מדירת קבע ושבו בדירת ארעי, הוציאו עצמכם מה’נייעס’ המעניין כל כך וכבלו עצמכם מעתה ועד לבחירות למטרה אחת ויחידה לכבודו של השם יתברך ולהגדיל תורה ולהאדירה. אנחנו זקוקים לזה, כמו אויר לנשימה.