ואז, באחד הימים, ביקש הרב עובדיה זצ”ל: “תצלמו אותי”

מיד לאחר פרסום הקלטת של הרב עובדיה יוסף זצ”ל, בה הוא תוקף את יו”ר ש”ס אריה דרעי, צפו ועלו במוחי זיכרונות.

העדפתי שלא להעלותם על הכתב באותה שעה. גם כך הייתה היורה רותחת, אז מדוע להרתיחה יותר. אבל כעת, אחרי שצפיתי בראיון שהעניק אריה דרעי לאילנה דיין בתכנית ‘עובדה’, החלטתי שחובה עלי לפרסם את הדברים.

הקלטת החזירה אותי ארבע שנים לאחור, אל חודש דצמבר 2010, אל הרגעים בהם ישבתי בחדרו של הרב עובדיה זצ”ל, זה הממוקם בצמוד לבית הכנסת שלו, והאזנתי בשקיקה לדבריו.

הוא היה צלול, חד כתער. הגעתי רק כדי לבקש את ברכתו, אבל הוא, מבחירה חופשית, החליט לשתף אותי, לפתע, ברגשותיו. הוא סיפר על כתבות שהתפרסמו באותה תקופה, דיבר נגד אי אלו אנשים, כששנינו יודעים – א. שהחדר מצולם ומוקלט. יש לי הוכחות לכך שהוא ראה וידע;  ב. שאני עיתונאית, ושאשתמש במידע שהוא מעביר לי.

אין ספק שהרב היה ענק שבענקים. לצד גדולתו העצומה בתורה,שקידתו הבלתי נתפסת וגאונותו, הוא היה בקי בחיי היום-יום. בפוליטיקה, גם זו הפנימית, היה מעודכן היטב, ידע גם על התככים; הרב גם הכיר כל אחד מילדיו, על מעלותיו וחסרונותיו, ובוודאי – על שני בניו הפוליטיים, אריה דרעי ואלי ישי, אותם הכיר כמו את כף ידו, על מגרעותיהם ומעלותיהם.

•

 עבורי הסרט ששודר לא חידש דבר. הוא רק החזיר אותי לאחור, אל עולם שלא ישוב עוד. תמיד ידעתי שש”ס של הרב עובדיה אינה ש”ס של אחרי פטירתו.

השהות שלי בחדרו של הרב, התקיימה אחרי ימים ארוכים בהם שהיתי בבית עצמו, תוך שאני משוחחת שעות ארוכות עם כלתו המסורה, הרבנית יהודית יוסף. היא פתחה בפני את סגור ליבה, נתנה בי את אמונה שלא אקליט, שלא אתעד. אפילו עט לא אחזתי בידי.

ימים אחדים אחרי קבלת הברכה מהרב, קיבלתי שיחת טלפון ובה אישור לעלות כתבה. זה ממש לא היה מתוכנן. הגעתי אל הבית רק כדי ללמוד עליו מקרוב, כדי להבין טוב יותר מה מתרחש כשאקרא השמצות בתקשורת. לא תכננתי להפיק כתבה, בטח לא ראיון עם הרב.

משניתן האישור, נאלצתי לנבור בזיכרוני כדי לדלות מהמידע הרב שהצטבר שם. את חלקו העליתי על הכתב, חלקים רחבים יותר שמרתי בליבי. מעולם לא פרסמתי את תיעוד הווידאו של הפגישה שלי עם הרב.

בין השיחות שלנו, שנערכו בחלקן במטבח, כשידיה של יהודית עמוסות בעבודת הכנת הארוחות המפוארות (ממולאים ומה לא גם בסתם יום של חול, הכול כדי לנסות ולהיכנס לנעליה הגדולות של חמותה, הרבנית מרגלית ע”ה).

•

אני זוכרת איך סיפרה לי על הערב ההוא – זה שצפינו בו כולנו, ביום ראשון שעבר.

הימים היו ימי סיום תקופת הקלון של אריה דרעי.

בבית שברחוב הקבלן 45 לא הפסיקו לשרטט תרחישים ולהתכונן לרגע בו יצטרך הרב לקבל הכרעה. אני זוכרת איך סיפרה לי אז, על התקופה בה נאלץ אריה דרעי לפרוש מראשות התנועה. אהוד ברק דרש זאת מהרב. הוא לא הסכים לצרף את סיעת ש”ס לקואליציה באם אריה דרעי יעמוד בראשה. לא הייתה כל ברירה.

ואז, במשך תקופה ארוכה, חודשים, אפילו שנים, ספגו בני הבית מכה איומה של פשקווילים, שהופצו  ברחבות העיר.

אני זוכרת איך סיפרה לי בעצב על התקופה הקשה שעברו ילדיה, עת בדרכם לבתי הספר ומוסדות הלימוד נאלצו לחזות בדברי הנאצה המבישים. מה לא היה כתוב שם. שלא תדעו.

הרב עובדיה, שהתגורר בביתם, חווה יחד איתם את הכאב.

למרות שאיש לא האשים את אריה במעשה, ראו בו את המבוגר האחראי. לא שהשטח הבוער היה נשמע לו, אבל החיצים איכשהו הופנו לעברו.

למעשה, מאז אותה תקופה והלאה החלו רגשות הכעס להתעצם בליבו של הרב. הוא, שחש מלוא הכרת הטוב לכלה שהסכימה להתגורר בביתו וליטול על עצמה את העול הכרוך בכך (ושאף אחד לא יספר סיפורים על כך שהפעילות הזו היטיבה איתה. זה בוודאי לא היה כך בתקופה הראשונית, ובטח ובטח שאיש לא יכול היה בימים ההם לחלום על האימפריה שהפכה ש”ס – וגם הבית שברחוב הקבלן).

•

השבוע בו צולמה הקלטת ששודרה היה חלק מתקופה בה כלי התקשורת הרבו לכתוב על חזרתו הצפויה של אריה דרעי לזירה הפוליטית.

יהודית סיפרה שהרב היה מאוד נחוש שלא להחזירו (נדגיש כי מאז מינה אותו ליו”ר ש”ס – היא תמכה בצעד בכל לב). באחד הימים אף ביקש שהוא רוצה לומר דברים ברורים “ותצלמו אותי”.

לא ייחסתי אז חשיבות גדולה מדי לאמירה הזו. שכן, לא היה לי צורך לראות צילום כזה או אחר. שמעתי את הדברים ישירות מפיו של הרב ובאותה עת הוא היה נחרץ (ושוב אדגיש: הפסיקה הקובעת היא זו האחרונה, בה קבע כי אריה דרעי הוא יו”ר ש”ס. נקודה).

הרב ידע שהוא מוסרט ומוקלט, הוא שיתף פעולה עם התיעוד, הוא רצה להנציח את אמירותיו. אין לי ספק בכך.

מה גם שאמירות דומות מאוד שמעתי גם אני, ומבלי שאצטרך לדובב את הרב. מעולם לא עשיתי זאת. הוא דיבר בעצמו, ברצף, בשטף.

•

קשה שלא לזכור את ימי ‘השבעה’.

שהיתי אז הרבה בבית. אוהל האבלים יועד לגברים בלבד, והנשים ישבו בבית עצמו. שוחחתי באותם ימים ארוכות עם יהודית, ואני זוכרת את אחד הסיפורים שנצרב בזיכרוני.

היה זה בעת אירוע ‘השבעה’ המתוקשר וההומה אדם. נשות המשפחה התרכזו בבית הכנסת, לשם הועבר האירוע בשידור. ואז שמו לב כל הנוכחים לכך שאלי ישי מודר, מורחק. ציפי, אשתו של אלי, התייפחה. היא נפגעה עמוקות. כל הסובבות אותה הבינו לליבה.

הייתה אז ביקורת קשה על אריה דרעי. כששמעתי אותו אומר לאילנה דיין כי הייתה דרישה של המשפחה להרחיק את אלי ישי, יכולתי להבין לאיזה חלק של המשפחה הוא מתכוון ומכוון.

אבל צריך לזכור שמדובר בחלק קטן, קטן מאוד. זהו החלק שנאמן בכל ליבו לאריה, שחושב רק על טובתו, בלי לחשוב חשיבה רחבה יותר.

אני זוכרת איך כמה ימים אחר כך סיפרה לי יהודית, שהעירה על כך לאריה. מתוך כוונה טובה, לא חלילה כדי לפגוע, לא חלילה כדי לערער על סמכותו. היא מעולם לא ערערה עליה. מבחינתה, הרב החליט, נקודה. בני המשפחה גם נתנו לכך, בשעתו, את הגיבוי המוחלט. היא רק חשבה שההערה היא לטובתו, לטובת ש”ס.

מה הטעם לפגוע במי שעמד במשך 13 שנים בראשות התנועה? למה לא לפרגן לו? וכי מפרגון הוא יהפוך חזרה ליו”ר? ברור שלא. יש צוואה מפורשת של הרב זצ”ל.

במבט לאחור, יתכן שהטעו את אריה. יתכן שחשב שאם שניים מבני המשפחה אומרים דעה, היא מייצגת את כל בני המשפחה. ולא כך הוא.

מששמע כי יש גם צד שני, היה עליו לעשות הכול כדי לחבק חזרה את אלי, ובקדמת הבמה. מתוך אחווה של מנצח. מתוך בטחון עצמי של מי שמעמדו כיו”ר בלתי מעורער.

אבל הוא לא עשה זאת.

והוא שגה.

טורים רבים מילאתי בתיאור אותן שגיאות. אבל הן לא נלמדו, לקחים לא הופקו.

השינוי חל מאוחר מדי, זמן קצר לפני ההכרזה על הקדמת הבחירות, כשלאלי ישי כבר היו, מן הסתם, פלקטים מוכנים במחסן. אז לא ידענו על כך, לחבר מועצת החכמים הרב שמעון בעדני הבטיח, כך מעיד הרב, שאין בדעתו להקים מפלגה מתחרה לש”ס.

אבל איך אומרים חברי כנסת בש”ס? פלקטים לא מכינים בין לילה, ובמבט לאחור אנחנו מבינים שהוליכו אותנו שולל. דיברו איתנו על הצורך בשלום מול אריה דרעי, עשינו מאמצים בכיוון, אבל מאחורי הגב כבר היה, מן הסתם, אפילו שם למפלגה.

•

מי שביכו – “אבא מה עשו לך” – על קברו של הרב עובדיה זצ”ל בבית העלמין סנהדריה בירושלים, התעלמו משני דברים משמעותיים. האחד – הרב נראה בקלטת במיטבו; השני – הרב ידע שהוא מוקלט ומתועד. הקלטת לא פגעה ברב. היא פגעה בש”ס. לא ברב עצמו.

אז נכון שהרב זצ”ל וש”ס חד-הם, אבל מדוע להסיט את האש לכיוון הרב, כשהיא מופנית לכיוון המפלגה?

 התיעוד בביתו של הרב עובדיה החל כשעיתונאי הקליט את הרב מדבר נגד הערבים. השב”כ התעורר, טען שיש איומים על חיי הגר”ע זצ”ל – והמשפחה התעוררה לפעולה.

בשלב ראשון ניסו לרתום את הממשלה, כדי שזו תממן את עלות האבטחה. בהמשך הבינו שמימון לא יינתן, אבל ייעוץ כן.

המצלמות תיעדו 24 שעות, אך לא הקליטו את הנאמר בבית.

ואז, לילה אחד, נפל הרב ממיטתו ארצה. המצלמות פעלו, אבל בני הבית נמו את שנתם ואיש לא שמע את זעקותיו הקוראות לעזרה. שעה ארוכה חלפה בטרם התעוררה אחת הבנות מהרעש, העירה את ההורים, שרצו כמטורפים כדי להרים את הרב חזרה אל מיטתו.

למחרת התייעצו איתו. הסבירו שהם חוששים, שחובה להציב מצלמות שגם יקליטו את הקולות. הרב הסכים. מעולם לא נעשה שימוש בקלטות הללו.

•

שבוע לא קל עבר על בני ביתו של הרב זצ”ל. הם כל-כך השתדלו שלא לשוחח עם תקשורת, אפילו הקפידו על כך הקפדה יתירה, עד שנאלצתי לנבור בארכיון כדי למצוא סיפורים וזיכרונות. ועל אף הזהירות המתבקשת, הצליחו ליפול לפחות בפח אחד, עת הובטח להם שאין הקלטות, אך הם הוקלטו.

אני זוכרת את המשפט של הרב, כפי שסיפרה לי עליו יהודית, אז, ארבע שנים לאחור, כשגוללה את תקופת הפשקווילים שחוותה המשפחה – ודמעות נוצצות בעיניה.

הרב אמר אז, סיפרה, שנאסוף את הפשקווילים ושאחרי מאה ועשרים שנה נעלה איתם לגן עדן. תעשו לכם קופי, זה יעזור לכם שם. ככה בדיוק אמר להם.

השבוע, כשעמדו בעין הסערה, נאלצים להיזכר בתקופות אפלות בהן לא היו רוצים להיזכר לעולם, מן הסתם אספו לעצמם עוד ועוד דמעות טריות של סבל, שיצטרפו אף הם למאגר הפשקוולים.