רבי אריה, עוד בטרם חזרת, כבר ניצחת

“נמאס מהפוליטיקה הזאת”! – זה המשפט שמהדהד באוזניי הכי הרבה ובכל מקום.

כולם מושחתים! – זו הדעה הרווחת של האדם השלם על פני תבל, לאחר שהחליט עם עצמו פעם אחת לעשות סדר בדברים, ולדרג במקום ראשון את דעתו האישית, בטרם יאיימו עליו עשרות רבות של ציוצים ממכשירי שמע כאלו ואחרים, מהם הוא ניזון בכל רגע נתון.

האצבע נעה קלות על המסך והעיניים מתזזות לכל עבר, בניסיון לדלות עוד מידע, כזה או אחר, הטומן בחובו הרס ריב ומדון. גלי קרינה מסרטנים נשלחים למוחנו כמו אותות רדארים מוצפנים, ושיני הנחש ההרסניות פוצחים את מלתעותיהם למולנו, ואנחנו דוממים…

אם לפני כשבוע חצו אנשים הרים וגבעות, ותרו אחר שרידיו של מטוס במרומי ההרים האינדונזים, עשו זאת בכדי לנסות למצוא שבב של חיים ואפילו מעט ניצולים; אם באותם הימים צללו לתוככי האוקיינוסים העמוקים, אותם אזרחים טובים ופשוטים בשביל למצוא את הקופסא השחורה, אזי עשו זאת במטרה אחת ברורה על מנת להפיח חיים.

אך היום יש שתרים אחר קופסא שחורה אחרת. כזו שבכוחה להמיט אסון ובמקום להפיח חיים, עלולה היא להרות שממון. יש המבקשים לפלג אותנו כדור המבול ולהחזיר אותנו לימים של תוהו ובוהו בטרם בריאת העולם.

הריכולים צפים ועולים מכל כיוון, ונערמים כמו גופות הצפות על גדות הנהר ‘אל כביר’, סמוך לעיר חומס שבסוריה, לאחר שעברו מלחמת אזרחים קשה, בב כל אחד טובח באחיו על מנת להשיג כח ושלטון.

והדם… או הדם הזה שנשפך, מתערבב לו עם מי השופכין הנעים בשצף-קצף אל תוך דממה אילמת של מי נהר תמים שנברא בכח של אלוקים, וזורם מכח הטבע של היקום, עוד מששת ימי בראשית.

חברים – הפכנו שלא מרצוננו להיות קרבן תמים של חיכוכים, הפכנו להיות כלי קיבול לכל צר ומשטין, נהיינו מובלים כעדר ולא מובילים.

אז נמאס לכם מהפוליטיקה, אבל לי אכפת מהשלום. נמאס לכם מהחיכוכים, אבל אכפת לי כי אנחנו אחים!

אנחנו בנים לאבא אחד אבינו שבשמים, שבכח עליון ברא את האדם ונתן לנו ספר חוקים וכללים. נתן לנו דת ודברים ועלינו לציית לסימנים.

ובראש הדרך שם לנו מורי דרך – ואלו הרבנים. מורנו ורבנו עטרת ראשינו מרן מאור ישראל ותפארתו רבנו עובדיה יוסף זכותו תגן עלינו אמן, ומפיו יישק דבר.

הרב עובדיה, שסמך את ידיו הקדושות על יו”ר התנועה רבי אריה דרעי, ומינה אותו לממשיך שושלת תנועת ש”ס המפוארה. אין לנו חלק ונחלה בשדות זרים, ואנו בכח יוצרינו נתרומם מעבר למכשולים.

ולך רבי אריה, אל תחת כי “כגור אריה ישאג לטרף וימוגו הפושעים מפחדו”.

רבי אריה היקר, עוד בטרם חזרת, כבר ניצחת. לא נסחפת אחר הלשון, ולא נתת לעצמך לשגות. לא הפכנו להיות הקהל לאותה הצגה כל-כך גרועה. לא נגררנו לידי הקטטה של עוון הלשון הרע.

כי אתה רבי אריה עמדת בתבונה בפני המלעיגים וידעת בתבונתך לעצור את הנלוזים, השכלת לנהוג בתבונה ובכך לעצור את המגיפה, עמדת איתן כצור חלמיש, והשלום מאהל לא ימיש.

“עין טובה אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”. אריה היקר, מפעל של שנים לא שוכחים. עוצמות נתינה, רוח קרב, זריעת היבול ושעת הקציר. איש יקר שהשאיר חותם בכל מוסד, גוף וממשל.

אתה הנחת את אבן היסוד של כל פריחה, שגשוג והצלחה. זרעת, טיפחת, השקית, נטעת, וכעת הגיע הזמן שתקצור… ליכדת אותנו לבית אחד בשם תנועת ש”ס המעטירה.

בית יציב ואיתן, הנשען על דמותם של גדולי התורה. בית שהוא אחד, שלנו לעד. ש”ס זה הבית שלנו ושלך.

אוהבים אותך ומתגעגעים. חזור אריה לבית שלנו, המוכר והחמים. כי אין לך ולנו בית אחר!