הקייס נגד ח”כ יאיר לפיד

נתחיל בשבחים: מעמדת נחיתות קשה, יאיר לפיד נלחם עכשיו כמו קמפיינר אמיתי. הלוואי ומשה כחלון היה נראה ככה. בעוד כחלון מסתובב חצי משותק מכנס לכנס, לפיד יורה לכל הכיוונים.

עוד קצת שבחים: לזכותו של לפיד ייאמר שהוא לא ברח מניסיון לקחת אחריות בקדנציה הזאת. הוא לקח את משרד האוצר (לא שהייתה לו הרבה ברירה) והעמיד את עצמו בראש קבינט הדיור, כששר השיכון ברח מזה כמו מאש.

אחרי זה, אי אפשר לא לצעוק מעצבים על הנאומים האחרונים שלו.

האיש שלא אמר מילה בזמן אמת על גלידת הפיסטוק, חשבון המים, חשבון הנרות, אב הבית ורעיית ראש הממשלה, קרטון החלב ותיקי איווט ליברמן, פתאום נזכר שיש במדינה שחיתות (להגנתו ייאמר שאכן התנגד לקניית המטוס לראש הממשלה).

זה יותר עמוק מזה: לפיד מתוסכל עכשיו מהציונים הנמוכים כמעט באופן מעליב, שהוא רואה בסקרי העומק שלו.

שלשום לפיד הציג את הקייס של ההגנה, כותרת עיתון פיקטיבית על מה היה יכול להיות כתוב עכשיו, אם רק היו נותנים לו להמשיך בעבודה.

אז הנה הקייס של התביעה, כותרת העיתון שהוא היה יכול וצריך לנפק בסוף מרץ 2013: “שר האוצר לפיד הציג את התקציב החדש ובראשן שורה של רפורמות מהפכניות: החטיבה להתיישבות תהפוך למחלקה במשרד השיכון, קק”ל תבוטל, תיאסר חלוקת כספים קואליציוניים ומונופול הגז יפורק”.

לפיד לא עשה שום דבר מהדברים האלה.

כשנכנס לתפקיד, הוא הצהיר שלא יהיו כספים קואליציוניים, אבל אחר כך אפשר לזה לקרות, נכנע ללחצים.

לפיד לא התעמת עם מונופול הגז, הוא אישר את העברת התקציבים המטורפת לחטיבה להתיישבות, שהזרימה לשם מאות מיליוני שקלים בשנים האחרונות, ואפשר העברת כספים מסיבית להתנחלויות.

דווקא עם קרן קיימת הוא התחיל להתעמת. למרבה הצער, זה כבר היה מאוחר מדי.

לא מתאים ללפיד לשכוח את הכלל יסודי – אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון.

הברית הראשונה ששר האוצר כרת הייתה עם עופר עיני, האחרון שהיה צריך לחבר אותו לתקציב. במקום לנצל את העובדה שבא ממפלגה נטולת פעילים ופוליטיקה פנימית ולהתחיל במהפכות אמיתיות, גם נגד ועדים חזקים, הוא בחר בדרך הקלה של גביית כספים מהציבור.

אם היה מתחיל במלחמה דון קישוטית נגד מוקדי הכוח, זה לא רק היה נכון יותר מהותית, זה גם פוליטית היה חכם יותר. הוא היה בעמדה המושלמת לעשות את זה. גם אם היה מפסיד במאבק כזה או אחר, זה עדיין היה נזקף לזכותו, אלא שלפיד לא ניסה, או שניסה בשלב מאוחר (המכרז בנמלים).

חלק גדול מהבעיה נבע מזה שלפיד אוהב להיות מוקף ביסמנים, כמה מאנשיו מתנהלים יותר כמו גרופי של הטאלנט מהטלוויזיה והטאלנט פיתח התמכרות לא קלה לסקרים של הסוקר האמריקני שלו.

חוסר הידע הטוטלי שלפיד בא איתו לאוצר חייב אותו לקחת לסביבתו הקרובה וטראנים של האוצר, אנשים שמכירים את המסדרונות וההתנהלות, כל פקיד וכל תקנה.

במקום זאת, לפיד בביטחון עצמי ויהירות ריסק את האוטוריטה של צמרת האוצר, הודיע שהוא לא מוכן להשתתף בדיון בו משתתף האחראי על הדיור באגף התקציבים, ונזף בפומבי באחראי על ההשכלה הגבוהה באגף התקציבים על לא עוול בכפו.

זו בהחלט הפרוגררטיבה של שר אוצר לכפות את סמכותו על פקידיו, בתנאי שהסמכות הזאת בנויה על ידע וניסיון.

גם בתחום המדיני, הצהרותיו של לפיד עכשיו נגועות בחוסר הגינות.

לפיד היה אחד השרים הכי פחות משפיעים על ‘צוק איתן’ (רק אהרונוביץ’ השפיע פחות). הוא לא הציג שום מתווה מדיני אמיתי, לא לפני ולא אחרי.

הדיבור שלו על השתתפות בועידת המדינות התורמות ו”שיקום תמורת פירוז” הוא דיבור חלול וריק. אין מאחורי הכותרת הזאת שום אסטרטגיה אמיתית איך עושים את זה.

במו”מ עם הפלשתינים הוא בכלל לא היה קיים, בקושי ידע מה קורה, שלא לדבר על ניסיון אמיתי להשפיע.

הקמפיין של לפיד עד עכשיו משדר את הסיסמא “הפסיקו אותנו באמצע”, הסיפור האמיתי של לפיד הוא “לא ידענו איך להתחיל”.

• המאמר פורסם הבוקר ב’הארץ’: http://drucker10.net