מדוע אנו מתנשאים על ערביי ישראל?

 רגב או טיבי? “הערבים הישראלים הם גייס חמישי בתוכנו”, “בוגדים”, “רוצחים”, “חיים על חשבוננו”, וגם “נראה אותם מקבלים ביטוח לאומי ושרותי בריאות במדינות הערביות שלהם”.

אלו הם רק חלק מהביטויים הקשים המופנים תדיר לאוכלוסיה הערבית במדינת ישראל, שאחת ממבקרותיה הגדולות, מירי רגב, התברגה לצמרת תנועת הליכוד בפריימריז שנערכו בה השבוע.

ואמנם, נראה שלרגב את סטרוק ואריאל יש על מה להתבסס. דמויות כמו חנין זועבי, בוגרת משט ה’מרמרה’, וזו שסרבה לכנות את רוצחי שלשת הנערים במינוח ‘טרוריסטים’, מעלות תהיות, שאולי יש מקום בכנסת גם לאישים צבעוניים ומתלהמים כמו רגב, פיגלין, ובן ארי.

אלא שסקר חד משמעי שפורסם כעת מעלה תמונה אחרת לגמרי.

המשאל שפורסם בידיעות אחרונות מעלה כי כמעט מחצית [47%] מערביי ישראל היו מעדיפים לראות את אחמד טיבי בראשות רשימה ערבית מאוחדת. רק ב-2.2 אחוזים מהמשיבים, היו מעדיפים לראות את חברת הכנסת הפרובוקטיבית, זועבי, בראשות רשימה כזו.

מה מלמדים התוצאות הללו? הערבים הישראלים כך נדמה, לא באמת חפצים בטרור, בשנאה, ובהשמדת מדינת ישראל.

הם רוצים לחיות בנחת, בשלווה, באינטראקציה בריאה עם האוכלוסיה הישראלית, ובמנהיג הם בוחרים באיש שפוי, אינטלגנטי, שלא נשרך אחר שיסוי יצרים, והתלהמויות נוסח זועבי.

ניתן להניח שלא מעט ימניים זעים באי נוחות, אם לא למעלה מכך, למקרא הנחה זו, אך גם הם מוכרחים לזכור כי אחמד טיבי הוא זה שעמד בכנסת ומחה בתוקף כנגד הכחשת השואה כשהוא מרגש את אחרוני הציניקנים בנאום שהתאים ליוצא מחנה אושוויץ.

אחמד טיבי, הוא גם זה שאילולי נבחר לכנסת ישראל, היה ממשיך לטפל במאות ואלפי נשים מן הציבור החרדי בבית החולים הדסה הר הצופים, כמו לא מעט ערבים ישראלים נוספים.

מהיכן השנאה וההתנשאות שלנו על פלח עצום באוכלוסיה הישראלית? מה באמת מספר העוסקים בפעילות טרוריסטית במגזר? עשירית האחוז? מה עדיפותם של מאות אלפי מצביעי בנט שלומדים בבית ספרם לתעב את הערבים, על פני 1.6 מיליון הערבים הסבורים כי הם חיים תחת כיבוש?

האמירות המגוחכות שלא לומר אינפנטיליות בדבר ‘הזכויות שאנו נותנים לערבים במדינת ישראל’, מתאימות למשטרים פאשיסטיים משלהי המאה ה-19.

הערבים הישראלים שוהים באופן חוקי במדינת ישראל ונהנים מזכויותיה, בדיוק כמו אבא שלי המתגורר בצרפת ומקבל שירותי בריאות, ביטוח לאומי, על אף היותו יהודי בן מיעוטים, וממש כמו 6 מיליון היהודים המתגוררים בארה”ב.

הפאיני”ק האחרון. ידידי הסוציולוג הפרופ’ ע.א. ביקרנו בצוותא באין ספור בתי כנסת, ושאלת אותי, בהשתאות, שלא לומר בהערצה, כיצד ידעתי כבר בכניסה לבית הכנסת כי אנו מבקרים במוסד השייך לזקני פא”י  (פועלי אגודת ישראל) – התנועה המפוארת שנכחדה מהציבוריות החרדית.

ובכן ידידי אספר לך שאם זכרונך אינו מטעה אותך היה זה בתפילת מנחה של תענית ציבור כאשר החזן קרא את ההפטרה. במהלך הקריאה, נקרא גם הפסוק “ואל יאמר בן הנכר”, כאשר או אז פיזמו ששה זקנים חביבים בקול גבוה: “הבדל יבדילני, ה’ מעל עמו”, כאשר הם מדגישים בעיקר את האות ד’ במילה “הבדל”.

המחזה חזר ונשנה עם סיומה של ההפטרה בה הזקנים, אולי כולם, גילו לבעל הקורא, כי הקריאה אכן הגיעה לסיומה. הם קראו לפתע, לחרדתך הקלה, בקול רם במנגינה הנוגה והמוכרת “עוד אקבץ עליו לנקבציו”.

ידיד הסוציולוג, ההצטרפות של הזקן אל החזן בהנאה מופגנת, היא מסימניו המובהקים של הפאיני”ק, שמתעקש לסייע לשליח הציבור בקטעי תפילה מובחרים.

מדוע הוא עושה זאת? האם הוא סבור כי החזן זקוק באופן נואש לעזרה של האיש שלא תמיד מדייק במנגינה? או שמא הוא משוכנע כי אל לו לציבור הרחב, להחמיץ את הנגיעה האישית שלו, את האינטרפרטציה הפרטית שלו ל”עוד ינובון בשיבה’ בליל שבת?

ואולי זו תופעה אוניברסאלית שאך בטעות מיוחסת לזקני פא”י החביבים? אינני יודע, ומכל מקום, כאשר השתתפתי בתפילת מנחה בעשרה בטבת האחרון בבית הכנסת ‘יוצאי חברון’ בקרית ספר, לא זכו סיומי האישיים, והיפים – לטעמי לפחות, לקורח רוח על פני המתפללים שישבו בסמוך. תחת זאת הם זעו על מקומם באי נוחות, ואחד אף הגדיל לעשות ולחש לעצמו ששש ללא הרף.