דעת תורה? הפרדת רשויות מבוקרת

“אבא, מה עשו לך?” זועקות הקירות, “הצביעו לנאמן ביתו” הם זעקו לפני שבוע, “פלוני מגייס את רב אלמוני” הם זעקו לפני חודש, “הרב הגאון שוקל לפגוש את הרב הצדיק” לחשו לפני חודשיים, וכך שוב ושוב מוצאים הצאן את עצמם משווים בין הרועים, מתפלמסים על הכבשה הנאמנה בעדר, ומכים זה את זה עד זוב דם בסיפורי רועים זצ”ל ושליט”א, ולא שמים אל ליבם שלאט לאט כבר רועה בשבילם אינו רועה, והעדר כבר אינו עדר, ועוד רגע, ויהפכו עצמם לזאבים בעור של כבש.

אך לו בזה היה העניין מסתיים לו, דיינו. עדר אינו קודש קודשים, ויש די מקום באחו לעדרים קטנים ומגוונים. אלא שמאבקי הכבשים לא משנה רק קבוצות, אלא תפיסות.

תורתם של רועים הופכת בעיני הצאן ככלי שרת, אלו משתמשים בתורתו של רועה לקבוצתם, ואלה משתמשים בה לקבוצתם, ושלישיים משתמשים בה לתקוף את שניהם גם יחד, והצופה כבר אינו מבחין בין תורה לתפקיד, בין קנאות לאינטרס, ובין שם שמים לשמו של כסא.

והרועים עצמם, מדאגתם לצאן נאלצים להתערב, לדפוק בדלתה של כבשה זו, לשכנע כבשה אחרת, לצעוק ולגעור בפלונית, ולהתחנן לאלמונית, ובלבד שהעדר ישאר איכשהו בכיוון, איכשהו נאמן. ובמקום להתוות דרך, לסמן כיוון, נאלצים לחצוץ בין הניצים, וזה מושך את הרועה לכאן וההוא מושך משם, והרועה החבוט שלא הוכשר למריבות ותככים של כבשים, נקרעים בגדיו, מתלכלך בבוץ, ומאבריו זב דם.

שונאים ומחבלים, ראש הישיבה מירושלים וראש הישיבה מבני ברק, חסידי נאמן ביתו של מרן וחסידי בנו האחד עשר, חסידי בנו של אדמו”ר זה וחסידי בנו האחר, ועוד ועוד סכסוכים וסכסוכי סכסוכים, כולם על אותו רקע, אותו מודל, מנהיג רוחני המעורב עד למעלה מראש, ברצונו ושלא ברצונו במאבקים קטנים חסרי כל קשר להוראה רוחנית, להתווית דרך, ליצירת חזון. פוליטיקה נטו.

הגיע הזמן להפריד בין האישים לבין הרעיון, בין חזון ליישומו, בין בחירה בדרך לבין עגלונות ושמירה על הסוסים. אינה דומה הכרעה הלכתית או מוסרית בסוגיה חמורה להתעסקות במי יאייש תפקיד סגנות ראש מועצה. גדלות תורנית ורוחנית ביכולתה להאיר את הדרך בצמתי הכרעה מוסרית, זה מה שהיא למדה לעשות, זה מה שהיא עושה כל חייה, לכלל ולפרט. למשוך אותה לעיסוק בפרטי הסכסוכים האישיים, בדקדוקי הכבוד והתככים, ובנבכי העולם הפוליטי, זה עוול, לה, לתורתה, ואחריתה כבר נגד עינינו.

בעולם מקובל להבחין בין דרג פוליטי לדרג מקצועי. הפוליטי אחראי לייצג את הציבור, להציב מטרות ולהתוות דרך, והמקצועי אמון על הביצוע, על הכנת תכניות וחלופות מדיניות, וביצועם לפי הנחייתו של הדרג הפוליטי. וכך אמור להבנות תהליך בו הציבור בוחר נציג על מנת לבצע מדיניות שאותה בונה בפועל הדרג המקצועי. הפוליטיקאי מחוייב לציבור, הציבור מחוייב לערכיו, והדרג המקצועי מחוייב למשרתו ולחוק.

המציאות אליה הגענו מחייבת את הפרדת הרשויות הזו בתוכנו. להפריד בין המוסר התורני ונושאיו, לבין בחירת הדרג הפוליטי וניהולו. המקצועי יהיה תלוי בפוליטי ובהצלחתו לממש מדיניות, הפוליטי יהיה תלוי בבוחרים ובהצלחתו לממש את רצונם, והבוחרים ברצונם חיים ציבוריים לאורה של תורה, בצמתי ההכרעה העקרוניים, ישמעו את הדרכתה העקרונית של תורה וידרשו מנציגיהם ללכת לאורה.

כל עוד לא המרה הפוליטיקאי את הוראתם העקרונית של גדולי ישראל, היישום הפוליטי, התככים, תכניות העבודה, המינויים השונים ומשחקי הכבוד, וההכרעה בין אנשי המקצוע, יהיה תלוי בצווארו של האיש הפוליטי, והדין וחשבון על הצלחתם או כשלונם של הכרעותיו ינתן לציבור על ידו ללא כל קשר למנהיגות הרוחנית והכרעתה.

שאלות מקצועיות יופנו לאנשי מקצוע, שאלות מדיניות יופנו למומחי מדיניות, שאלות פוליטיות לפוליטיקאים, כל אחד בתחומו יהיה מחוייב למשרתו ולבוחריו. הכבשים ילמדו לריב ולהסתדר בינם לבין עצמם, למרוט זה צמרו של זה, להתפלג ולהתאחד, לצעוק ולהחמיא, להתקדם ולמצוא עשב בסביבה, ללא כל נגיעה או התערבות של מי שאינו כבש.

והרועה? הוא סוף סוף יוכל לקיים את תפקידו, להצביע על השביל הנכון, להכריע בצומת הדרכים, ולכוון את העדר למקום בטחה בעת הצורך.

ואז אולי נוכל להביט בגאווה אל הרועים שלנו ולקרוא להם “אבא”.