כולם מדברים על • טורו של ידידיה מאיר

  כולם מדברים על דרעי, אבל רק על דרעי. לא שמעתי בזמן האחרון מכיוון ש”ס מילה על נושאים אחרים: יהדות, מזרחיות, מורשת. אפילו איזו מתקפה עסיסית נגד לפיד לא שמעתי. שמעתי רק על אריה דרעי ואלי ישי.

כשהתחלתי לשחזר גיליתי שבעצם, זה מה שאני שומע עליו כבר כמעט עשרים שנה. זה מצחיק ועצוב גם יחד. תחשבו איפה הייתם בזמן משפט דרעי וכמה דברים קרו והשתנו מאז, אצלכם באופן אישי ובעולם הגדול שמסביב. אני, למשל, זוכר את שני האישים האלה באותה זוגיות טעונה בעודי נער צעיר. בחדשות שבקעו מהרדיו אצלנו במטבח בבוקר, דובר כבר אז על המתח בצמרת ש”ס.

זה המשיך להיות הפסקול של החדשות בישראל גם כשהייתי בישיבה. שם הייתי פחות מחובר לחדשות, אבל כולם ידעו שזה מה שקורה בפוליטיקה – דרעי וישי. אחר כך הלכתי לצבא. ברדיו ששמעתי בדרך לבסיס, בטרמפים ובאוטובוסים, המשיכו לסקר את ש”ס דרך הפריזמה הזאת בלבד. השנים המשיכו לחלוף. היום אני נשוי ואב לחמישה, ברוך השם, והכותרת הראשית בש”ס היא – ניחשתם נכון – דרעי וישי. עכשיו תעשו את התרגיל הזה בעצמכם. כמה דירות עברתם כשישי ודרעי ברקע? כמה מקומות עבודה החלפתם? נכון, כל פעם זה מוגש מזווית קצת אחרת (“דרעי יפרוש!”, “ישי יפרוש!”, “דרעי יקים מפלגה!”, “ישי יקים מפלגה!”) אבל אלה תמיד אותם חומרים, אותם “מקורבי דרעי” ו”מקורבי ישי” שמדברים, אותם כתבים ופרשנים שכותבים ושמפרשנים.

ומה עם דרעי וישי עצמם? גם הם, שניהם, כבר מחתנים ילדים. הם כבר סבים, למען השם. זה לא מופרך לדמיין שעוד עשרים-שלושים שנה נשמע בחדשות שבבית האבות “עטרת עובדיה” ממשיכים שני הדיירים אריה ואלי להתווכח, וכתבנו הפוליטי מיד יעדכן על ההשלכות.

 כולם מדברים על אלי ישי, אבל מה בעצם קורה עם המפלגה שלו? היה פה איזה מומנטום בימים הראשונים, עם מסיבת עיתונאים ועם ח”כ יוני שטבון שהצטרף, אבל מה עכשיו? אז בסדר, אורי אריאל לא בא, אבל האם אתם הולכים על זה, בגדול, על מפלגה דתית-חרדית-ימנית? יש איזו תחושה שלמרות הפוטנציאל באוויר, החבר’ה שם קצת רדומים. חוץ מתמונה יפה של שניהם, נטולי חליפות, עם הכותרת “כל הכיפות, כל העדות” עדיין לא שמענו מספיק על מפלגת ‘יחד’. מה נסגר? אין מצע, אין כוכבים חדשים, אין הרבה כנסים בשטח. אפילו קמפיינים דביליים ברשת כמו בשאר המפלגות עוד לא זכינו לקבל מהם.

 כולם מדברים על ציפי לבני, אבל מה עם לדבר על ארבעת הח”כים שהיא נטשה? אם אתה ימני ודתי אסור לך להשתמש במילה “בוגד”, אז ננסה למצוא הגדרות אחרות למה שציפי לבני עשתה לאנשי ‘התנועה’. ובכן, יום אחד היא מצאה מפלגה חדשה ופשוט השאירה אותם מאחור, לאנחות. בעוד השיח הציבורי עסק רק בעריקה האישית שלה אל ‘העבודה’, לא ראיתי שהתעכבו לרגע על הבגידה שלה (טוב, סליחה, הפקרה) במי שהיו עד לפני רגע שותפיה הנאמנים למפלגה. בדרך ל’מחנה הציוני’ היא השאירה מחנה שלם של ח”כי התנועה בצד הדרך. כלומר, זה לא רק שלבני עוברת מפלגות באופן סדרתי, היא גם נוטשת ח”כים מבולבלים שאין להם מושג לאן להמשיך מכאן.

והיא אפילו לא מעדכנת מראש, כדי שיספיקו לארגן לעצמם איזה ג’וב או יפרשו מוקדם, בכבוד. לא האמנתי שזה קורה לי, אבל כששמעתי את אלעזר שטרן אומר בשבוע שעבר שהוא מחפש לעצמו בית פוליטי חדש – התמלאתי חמלה. שאר החברים פשוט התייאשו. בזה אחר זה הודיעו השבוע עמרם מצנע, מאיר שטרית ודוד צור על פרישתם מהפוליטיקה, אבל לבני בעצם הפרישה אותם.

לבני היא באמת חידה. לפעמים אני חושב שיש לה אולי איזו זכות אבות או סייעתא דשמיא מיוחדת. איך אחרי כל מעלליה, לא דבק בה שום רבב? איך זה עובר בשקט, חלק? אלכס גולדפרב נכנס להיסטוריה בזכות המיצובישי המפוקפקת, על רחמים כלנתר הומצא המושג “כלנתריזם”, וציפי-ליכוד-קדימה-התנועה-עבודה-לבני עדיין נחשבת לתקווה הלבנה.

 כולם מדברים על הסרטונים של נפתלי בנט ושל ינון מגל, אבל אף אחד לא מדבר על מה שקורה בחצר האחורית של הבית היהודי. אני מדבר על הזירה הקשה באמת – עלוני פרשת השבוע. מאז ומתמיד היו שם יותר מדי מודעות וחדשות, אבל בשבתות האחרונות אתה מסיים לעלעל בעלונים ונשאר עם שאלה אחת: מהי פרשת השבוע?

השבוע, עם תום הפריימריז בליכוד, נותרה זירת הפרסום המגזרית פנויה רק למועמדי הבית היהודי, ותסמכו עליהם שהם ישתלטו עליה. בעוד שבועיים גם זה ייגמר, ואז אם ירצה השם יחזרו מודעות הנדל”ן והדילים לליל הסדר עם שאול מייזליש.

אז מה המסקנות מכל הקמפיינים האלה בינתיים? שיש ביש”ע המון ראשי מועצות ונראה שהם תומכים בכל מועמד שמבקש. שאביחי בוארון הפך לכוכב יותר מישי ריבו. שאיילת שקד פרסמה “הסכמה” לריצתו של הרב רונצקי, והזכירה לי שפעם מועמדים היו מבקשים חתימות מרבנים אבל היום זה להפך. וגם, שלפייגלין יש משקפיים חדשות ואופנתיות. ועל זה קשה לעבור ככה סתם לסדר היום. זה באמת יכול להוציא אותך מריכוז בתפילת שחרית של שבת. אחרי שנפרד מהמשקפיים העגולות שליוו אותו עוד בימי אוסלו, אני מצפה ממנו בהקדם למאמר מנומק שיסביר לי את הקשר בין המשקפיים האלה לחירות, לריבונות ולהר הבית.

בנר שמיני של חנוכה נחנך ביישוב הזה שבמועצה האזורית נחל שורק בית כנסת חדש ובאותו מעמד מונה גם רב חדש לקהילה. אנשי נצר חזני איבדו את ביתם וגם את מקדש המעט שלהם בהתנתקות לפני כתשע שנים, ואיבדו את רבם הקודם, הרב יצחק עראמה הי”ד, בפיגוע בציר כיסופים לפני שתים עשרה שנים. ואילן, דווקא אילן, נבחר לברך מטעם הקהילה במעמד הזה.

“לפני כתשע שנים וחצי עמדנו יחד ברחבת בית הכנסת הקדוש והיקר שלנו”, הוא פתח, “השמש כבר התחילה לשקוע והחיילים במדים השחורים כבר איבדו סבלנות, ואנחנו, תשושים ועייפים אחרי היום שהיה אולי הקשה בחיינו, בעיניים אדומות שכבר הזילו את כל הדמעות שיכלו, הבנו שהפסדנו את המאבק של חיינו וכי אלה הדקות האחרונות שלנו בנצר חזני. רגע לפני שעמדו להעמיס אותנו לאוטובוסים החלטנו לקום ולצעוד לביתו של הרב יצחק עראמה. וכך, נושאים את ספרי התורה, ילדים נשים וטף, צעדנו כולנו בשביל הלבן העולה לבית הרב. עמדנו שם בדממה מול דלת העץ של המשרד בו נהג לשבת וללמוד תורה.

זר לא היה מבין זאת, אבל אנחנו ידענו שאנחנו נפרדים מהמקום אשר סימן בעבורנו את הדרך ושדרכו קיבלנו כוחות ועוצמות להתמודד גם עם הימים הקשים ההם וגם עם הימים שיבואו בהמשך. לא חזרנו עוד לבית הכנסת. השארנו אותו מאחור, מופקר בידיהם של רוצחים בני עוולה. קירותיו של המבנה הקדוש הזה ספגו את כל הזיכרונות שחווינו לאורך השנים. את השמחות, את הימים הטובים ואת הימים הקשים שעברנו בחיינו בנצר, את כל התפילות שיצאו מעומקו של הלב, את הניגונים והשירים. עשינו את כל מה שידענו לעשות כדי לעצור ולמנוע את החורבן ואת חילול השם שהגיע לאחר מכן, אך נכשלנו. בית הכנסת שלנו נמסר בידיהם של אויבינו הטמאים והם, בתרועות ניצחון, ביזו, חיללו והחריבו אותו. את סבלנו נישא בלבנו, על הרכוש והפרנסה שאיבדנו לא נבכה עוד ואת הזיכרונות ננצור. אך המראות של האספסוף הערבי החוגג על גגות בתי הכנסת וגרזנים בידם, יעמדו לחובתה של מדינת ישראל לעולם.

“היום, תשע שנים וחצי אחרי הימים ההם, אנו עומדים וחונכים את בית הכנסת ביישוב החדש. חשנו חובה לקום ולבנות מבנה אשר יהיה תיקון, לפחות חלקי, לחילול השם שאירע. המבנה עמוס ברמזים המסמלים אחדות וזיכרונות ומלא ברגשותינו, אותם לא ידענו להביע במילים. גם החלום והתפילה כי עוד נשוב לחולות ולאדמה של גוש קטיף הוא חלק מהמבנה הזה.

בימי המאבק היה שיר שנישא באוויר והושר שוב ושוב מעומקו של הלב בדמעות. לאחר הגירוש, הזיכרונות הטעונים והכאב לא אפשרו לנו לשיר את השיר הזה עוד. הוא לעולם לא הושר עוד, מאז ועד היום. ילדי המושב אינם מכירים אותו, אך אם נשיר אותו שוב כאן יעלו דמעות בעיני האנשים. על קירות בית הכנסת, מימין ומשמאל, נחקקו חלק ממילותיו מתוך רצון לזכור את התפילות שנשאנו אז, את העוצמות והתחושות, תפילות שבוודאי נשמעו שם במרומים ובוודאי לא הלכו ריקם. ‘תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו, ה’ שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי’. אמונתנו בבורא העולם לא נפגעה בעקבות הסתר הפנים שחווינו ואף התחזקה שהרי ‘בנצר מאמינים בקדוש ברוך הוא באמונה שלמה’, כפי שנכתב בידי הנוער על שער היישוב שהועלה בלהבות. בדרך הארוכה שבה הלכנו ליווה אותנו הקב”ה יד ביד ובחסדיו סייע בידנו והקמנו יישוב נאה ונעים לתפארת, ואנו מתפללים וחולמים כי הוא יסייע בידנו גם לשוב אל חולות הזהב.

“הרב יחיאל, הגעתך אלינו, והמעמד המחייב שאנו מקיימים היום, אינם פשוטים בעבורנו ואינם מובנים מאליהם כלל וכלל. קשה להגדיר את התחושות שאנו חשים ביום זה, אך התרגשות גדולה היא בוודאי חלק מהן. אני מבקש לסיים במילים משירה של נעמי שמר המבוסס על דבריו של רבי נחמן מברסלב: ‘דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו’. הרב יחיאל, בשם קהילת נצר חזני אנו מקבלים אותך כרבנו ומורנו בשמחה ובאהבה, ומתפללים כי תצליח בדרכך, שתהיה רועה נאמן לעדר ושמשירת העשבים תשכיל ותצליח לעשות ניגון של רועה”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’