ימים לא קלים עוברים על הציבור הספרדי. תחושות של כאב ובלבול גדול וחששות מפני העתיד הלא צפוי.
הימים האחרונים יזכרו לנצח כימים בהם החל ‘אפקט הדומינו’ בקריסת מפעל חייו של מרן: קריסת תנועת ש”ס.
וש”ס זו לא רק מפלגה, ש”ס זה דרך חיים!
זר לא יבין זאת.
כמי שגדל בצל המהפכה, כילד שנולד בשנות לידתה של תנועת ש”ס, אני מרגיש שהתנועה ליוותה אותי בכל שלב בחיים: התחנכתי במוסדות של ‘מעיין החינוך התורני’, ביליתי את שעות אחר הצהרים בפעילות של ‘אל המעיין’, וטיילנו בחופש עם קייטנות ‘בני חיל’. בחול המועד נסענו לאירועי עליה לרגל והקבלת פני רבו בגן סאקר וביד אליהו.
זו היתה התרבות שלנו, זאת היתה גאוותנו.
גדלנו והתחנכנו בדרכו של מרן, תמונתו ליוותה אותנו בכל מקום, בסלון הבית, בבית הספר, ובכל אירועי התרבות.
ספריו הלכותיו והשקפותיו היו אבן דרך בבניית האישיות שלנו, בכל סעודת שבת אנו דנים בהלכותיו ומספרים על הנהגותיו, את כל שיעוריו בלווין וברדיו שתינו בצמא ולכל עצרת התעוררות הגענו בהמוננו, תמיד היה ‘רצוננו לראות את מלכנו’.
מרן לא היה רק פוסק אדיר וגאון בהלכה. מרן לא היה רק מתמיד עצום וצדיק גדול. מרן היה מנהיג מהפכני שנשא על כתפיו את עול הדור והרים את קרנם של בני יהדות ספרד.
לפני שלושים שנה הוא לקח בחור צעיר וכשרוני בן 24 ויחד איתו הם הובילו את המהפכה החברתית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל.
הם חרשו את הארץ, ירדו לעם, הבעירו את הניצוץ בקרב בני עדות המזרח והקימו את תנועת ש”ס, הקימו את רשת מעיין החינוך התורני, אל המעיין, בני חייל, ועוד עשרות מוסדות וארגוני קירוב רחוקים שהחזירו את הכבוד לציבור הספרדי.
לבחור הצעיר ההוא קוראים אריה דרעי, יש שמכנים אותו מרטין לותר קינג היהודי, מחולל המהפכה והמנהיג שהוביל את הציבור הספרדי להישגים חסרי תקדים.
לפני שנה, לצערנו, איבדנו את מרן, והשבוע איבדנו את שותפו להובלת המהפכה.
כשאיבדנו את מרן, התנחמנו במפעל החיים שהוא השאיר אחריו, השבוע הבנו שמפעל החיים הזה בסכנת קריסה.
הדבר שמצער אולי יותר מכל זו ההבנה שהגורם היחיד שהוביל לקריסה הזו, זה אנחנו.
אנחנו בני עדות המזרח, שתנועת ש”ס ליוותה אותנו בכל צעד בחיים, השארנו את המנהיג חשוף לבד בצריח; אנחנו הספרדים שמרן הקדיש את חייו למען החזרת כבודנו, רמסנו אותו ברגל גסה וניפצנו אותו לרסיסים.
במקום ללמוד לקח מנזקי המחלוקת בבחירות הקודמות שגרמו להדרתנו ולפגיעה קשה באורח חיינו, אנו נהנים שוב ללבות את אש המחלוקת ולספק את תאוות הנקם של מובילי הפילוג.
במקום להתאחד ולתמוך במנהיג שהשאיר לנו מרן העדפנו להתעסק ברכילויות זולות ובהכפשות חסרות טעם.
מה שלא הצליחה לעשות הרדיפה המשפטית והתקשורתית החילונית, הצליחה התקשורת החרדית.
מה שלא עשו לו שנות הגלות והכלא, עשו לו ההתקפות מהבית.
הוא נשבר, הוא הרים ידיים, הוא הכריז: איני יכול עוד.
היו שצחקו, היו שטענו שזה ספין פוליטי, הם סיפרו לכולם ששוב הלהטוטן הפוליטי הגדול בישראל מביים כאן הצגה מיוחדת.
אבל ככל שעברו השעות והבינו שזה רציני הדאגה תפסה את מקומה של הציניות והחשש מקריסה החל לחלחל.
הציבור הספרדי שמעכל כעת את גודל ההפסד מתחיל להתעורר, מקווה שזה לא מאוחר מדי.
אנחנו חייבים להפנים שאסור לנו לתת יד לקריסת מפעל החיים של מרן.
אסור לנו להיות שותפים לחורבן הבית השלישי!
היום, צום עשרה בטבת, היום שבגלל שנאת חינם החל המצור שהוביל לחורבן בית המקדש ולגלות עם ישראל, אנו צריכים להסיק מסקנות ולקבל החלטה: לא נותנים לשנאת החינם להחריב לנו את הבית השלישי!
לא נותנים יד לקריסת מפעל החיים של מרן שיוביל אותנו לגלות פוליטית.
כולנו מתאחדים ונרתמים להצלחת המערכה, כי רק ביחד, ננצח!