אני איש עובד, וגאה להצביע ג

‘תנועת ההשכלה’ שהשתוללה באירופה לפני כמאתיים שנה חוללה הרס וערערה אצל רבים וטובים את אמיתות הדרך הצרופה לנו מדור דור. מייסדיה הצליחו להטמיע את התובנה כי ניתן לשלב חיי תורה ומצוות עם ערכים והשקפות של תרבות זרה וקלוקלת, וחבריה עודדו לימוד מדע חילוני ותרבות הזמן  בשילוב חיי התורה.

מנהיגי הדור של אותה תקופה נלחמו בעוז בתנועת ההשכלה ‘שילוב של חול וקודש, שילוב של יהדות עם תרבות עם אחר, סופו להיות רע ומר’ – טענו ולא טעו.

 ‘המשכיל גרוע יותר מן החילוני’, הזהירו, ‘חילוני- יודע כי פורק עול תורה ומצוות ויודע מקומו, המשכיל – עובר על כל העברות ובטוח בצדקת דרכו’.

בשנים האחרונות ‘התברכה’ היהדות החרדית בזן פרי חדש שצץ מאדמתה, המכנה עצמו ‘החרדי העובד’. לא, אין הכוונה לשלמה זלמן גיסהויזוואסר המקיץ מידי בוקר בנץ החמה, טובל גופו במקווה הטהרה, לומד בנשימה אחת שלוש שעות עד התפילה כשלאחריתה שוקד על תלמודו עוד כשעתיים, ורק אז יוצא לעמל יומו במפעל לעיבוד עור לתפילין.

עם שטריימל, בלי זקן

‘החרדי העובד’ הוא בעצם ‘החרדי העייף’ או ‘החרדי החדש’. זה סוג של חרדי שחפץ להמשיך לחיות בסביבתו הטבעית מחד, אך לא יוותר על מנעמי העולם הזה מאידך – וכל ימיו ינסה לשלבם יחדיו.

עם התקדמות הטכנולוגיה, הלכה והתעצבה דמותו של ‘החרדי העובד/העייף/החדש’. בעוד היהדות החרדית הנאמנה הגיפה דלתותיה, אטמה את כל פתחיה לבל יחדור אפילו משב קל של רוח זרה לתוכה, ‘החרדי החדש’ החליט שדי לו בסורג עם פתחים נאים ומקומרים, כשהוא בטוח שאיטום הפתחים מיותרת וכי רוח רעה אינה מסוגלת להזיק לו הגם אם תחדור מבעד הסורג הנאה והקמור שהקים לעצמו.

‘החרדי העובד/העייף/החדש’ – יקנה מצות יד רש”י – תנור ראשון, אך יקפיד לאוכלם בנופש מהמם באיטליה. הוא יגיע מידי ערב לשיעור הדף היומי, אך פעמים שייעדר מפאת חשיבות הצפייה במשחק ספורט בסלון ביתו בתקשורת המקוונת.

הוא יצטופף בגרם המדרגות לקבל את ברכתו של שר התורה הרב חיים קנייבסקי לניתוח בהול או שידוך מוצע, וימהר למפגש חברים בבית קפה תל אביבי. הוא יגיע עם ילדיו ל’טיש’ ולהדלקת נרות אצל האדמו”ר, אך ימהר לנטוש לאחד מתאטראות תל אביב לצפות בהצגת חנוכה המיועדת לציבור הכללי.

הוא יבקש תעודת כשרות בכניסה למסעדה, אבל דווקא במקום בו מוטב שלא ייראה אדם עם כיפה. הוא לא יוותר על חבישת השטריימל,אבל יתהדר כטווס בתספורת אופנתית ובגילוח הזקן למשעי.

הוא יתקשר לפוסק לברר הלכה אבל – עם הסמארטפון של הדור האחרון. הוא יגיע לאסיפות משפחתיות, אבל יהיה זמין ופעיל בכול רשת חברתית מקוונת מהנייד וכמוהו… יחנך גם את רעייתו וילדיו – ביד אחת יין וביד השנייה חומץ.

כל אדם זכותו לחיות את חייו כפי מצפונו, ללהטט עם קודש וחול בנשימה אחת ואין לאף אחד את הזכות להתערב ולהורות לרעהו דרך חיים מהי.

אבל, חקלאי שממשיך לעבוד אדמתו בשנה השביעית מכורח ‘היתר מכירה’ לא יוכל לעולם לאלץ את הבד”ץ להעניק לו תעודת כשרות.

אל תשכחו את מקומכם

ימים אלו ימי ‘מערכת בחירות’.

היהדות החרדית הנאמנה מתגייסת במלוא עוזה, להצלחת והגדלת הייצוג בכנסת ובאופן טבעי פונה בראשונה לכול חובשי הכיפה השחורה, תומכיה הטבעיים.

והנה, שוב קם על יצרו ‘העובד החרדי’ ודורש הכרה באורח חייו באמצעות ‘מקום ריאלי’, ומאיים כי אם לא כן – לא די שלא יתן קולו, אלא יעשה הכול בכדי להכשיל גיוס קולות.

פעם בארבע שנים ניתנת ההזדמנות להצהיר חברות ושייכות ליהדות החרדית הנאמנה על ידי הצבעה למפלגה והתגייסות למענה, זו זכות של כל איש וביתו החפצים ‘להמשיך לחיות בסביבה הטבעית’ ואל תאפשרו לה להישמט מידיכם.

נ.ב. כותב השורות ‘חרדי עובד/חדש ועייף מאוד, מאוד, מאוד’. אולם למרות זאת מתגייס במלוא עוזו ומשתלב במטות הבחירות למען הצלחת הרשימה של היהדות החרדית, מתוך תחושה וידיעה כי ‘אין לנו בית אחר’ ו-‘אין לנו שיור אלא התורה הזאת’.

כותב השורות קורא לכל חבריו החדשים/העובדים/העייפים יותר והעייפים פחות להתגייס להצלחת הרשימה, מתוך תחושת שייכות מלאה ליהדות החרדית הנאמנה והישנה, הגם שסיגלנו לעצמינו מעט שינויים מתוך עייפות ולא מתוך הכרה בצדקת הדרך.

• פורסם גם ב’קו עיתונות דתית’