חשיפה: לישי ולדרעי יש משפחות

השיח על מהומת האלוקים המתרחשת בש”ס בשבועיים האחרונים לא מרפה ממך לרגע, היכן שלא תלך אנשים מדברים תופסים צד משמיצים. רובם בצדק.

אתה קורא – מאמרים, טוקבקים ואנשי קולמוס למיניהם, יש את הפוסלים ושופכים אש וגופרית – לא הייתי רוצה לפגוש אותם בסמטה חשוכה בתקופה הזו –  הכואבים את כאב מר”ן ולשונות האש יוצאות להם מהאוזניים.

יש את הללו שיודעים להתנסח הרבה יותר רחום – הם משתפים את הקורה בסבלו של אריה – או בסבל וההשפלה של אלי – באמת נוגע ללב.

אבל בינות לכל המלל והשיח הפרונטאלי – חיפשתי דבר אחר – גישה שונה: תחדשו משהו, כבר אמרתם הכול .

בואו ניקח את אריה ואלי – שניהם מתחילים באות א’ ויתויגו בהמשך באות הזו – ואינני בא כאן להטריח אתכם בגימטריות – או לנסות לרתום את שפת השב”כ לכתבתי .

ברשותכם, הנה ציטוט משיחה, שהתקיימה בעודי יושב אצל הספר ( אבל היא יכולה להגיע גם מהמקווה – או מהתור לבנק ).

בחיים, כל ספר לעצמו עם המספריים והלקוח, כמו שאתם יודעים רק בשביל הפרנסה, אין לו כמובן משהו נגד הקולגה, חלילה. עוד תיאור קצר והגענו לפואנטה: השיח קלח מכל העמדות, זה ענה לזה – ממש שבת אחים גם יחד. בחיי לא ראיתי כזו אחווה במספרה.

אז ככה: “אני לא מת על א’ אבל אני שונא את א’ אחרי מה שהוא עשה”, סוף ציטוט. את זה לא אמר הספר שלי, את זה אמר הספר השני, זה שאפילו את שמו אינני יודע. יכולים להיות נחמדים הספרים האלה.

ניסיתי להסביר את עמדתי שם, זו שאני מנסה לשטוח בפניכם עכשיו. אמרתי את דברי רהוט מנוסח כהלכה, הרי כבר כמה שבועות אני חושב על כך.

התגובה הייתה: המהום קל, מנומס אפילו סלחני כלפי. בקיצר, לא הבינו מה רציתי בכלל: או שאתה עם א’ או שאתה עם א’?!

אז כולם בקריסת סכר של תסכולים ועצבים – אריה או אלי – אחד משניהם חייב לעלות על המוקד בכיכר העיר – ואם אפשר לשם שמים, למען כבוד הנפטר, ועוד קלישאות.

אף אחד לא זוכר – שיש כאן טרגדיה של שני אנשים טובים יותר או פחות – אבל אנשים! בני אדם, משפחות מאחוריהם.

הראשון היה לראש תנועה והביא לה ניצחונות של 17 מנדטים . אחד ההישגים הגדולים של כל הזמנים, אבל פוטר ונשלח לכלא מיד לאחר ההישג המזהיר. ובל נשכח את ההבטחה…

השני קיבל את השלטון בצווי רבו – עשה כפי שנצטווה לכל אורך הדרך – לא סטה ימין ושמאל – ברבות הימים, התרגל לתפקיד ולשררה וזה בסדר גמור – ואז אומרים לו – פנה את מקומך.

יותר מרשע ובוגדנות – אני מוצא כאן טרגדיה אנושית על כל המורכבות שלה. זו שבה תמיד אחד מגיע על חשבון השני. מי שמכיר נבחרים במפלגות – יודע שהם אינם זקוקים למידה כזו של נסיבתיות כדי לפעול נגד האחר.

לאותם משמיצים רק אומר: קצת הומניות – לא תזיק.

אה וגם לאלו שיודעים לרחם – רק על אחד הצדדים – אתם בסדר. כל אחד יודע ממי קבלתם את הג’וב האחרון – ולמי אתם חייבם אמפתיה – רק אל תחשבו שכולנו מתרגשים אתכם.

לי לפחות יש סיבה לרחם בשווה.