ט’ בטבת: מלחמה למדינת ישראל בה’ ובלומדי תורתו

מדינת ישראל המתחלנת והולכת, רושמת היום כתם שחור בלוח השנה שלה: היום, ט’ בטבת, היום שבו ארעו כמה צרות לעם ישראל (ראו שו”ע או”ח תקפ,ב ובה”ג הלכות ט’ באב) נרשמת עוד צרה: היום שבו כ-10,000 אברכים מאבדים 1,040 ש”ח מהמחיה הקיומית שלהם, שניתנה להם עד כה על ידי מדינת ישראל.

10,000 משפחות שלהן שלושה ילדים ומעלה, תצטרכנה עכשיו להאבק כדי למצוא מקור מחיה חדש. לא אלמן ישראל, ונדיבי עם פותחים את לבבם. מאן דיהב חיי, יהב מזוני. אם לא בדרך של תמיכה מהמדינה – אין לי ספק שלקב”ה יהיו שליחים אחרים להאכיל את אותם ילדים, או דרכים אחרות לדאוג לקיומם. הם יצטרכו להסתגל, ארגוני החסד יצטרכו להתאמץ יותר, או אולי פשוט יקרו להם נסים אחרים. כמי שגדלה במשפחה שנסמכה כ-4 שנים על אותה הבטחת הכנסה, לפני כ-20 שנה, אני יודעת שאותם אברכים רואים ניסים גלויים. לכן, השורות הבאות אינן דנות בגורלם של האברכים כפי שהוא עתיד להיות – אלא בגורלם כפי שמדינת ישראל ביקשה לגרום שיהיה.

בדיחה מרה מספרת על אותו אסיר שקיבל אפשרות לבחור לקבל משהו משוביו – בתנאי ששונאו השבוי גם הוא יקבל כפליים מאותו הדבר. ברוב שנאתו, חישב אותו אסיר ומצא: “אנא, עקרו לי עין אחת”, ביקש. העיקר שלשונאו יעקרו שתיים. הבדיחה הזו הופכת למציאות מפחידה במדינת ישראל: במקום להאבק למען רווחתן של קבוצות מסויימות, יש מי שנלחם בשם ה”שוויון” נגד רווחתן של קבוצות אחרות. מגישי בג”ץ 4124/00 ובראשם ארנן יקותיאלי, שם רשעים ירקב, לא נלחמו למען רווחתם של הסטודנטים. לו היתה זו מטרתם, הם היו פועלים לחקיקה מיטיבה לסטודנטים. במקום זאת, הם יצאו נגד לומדי התורה, ונגד תמיכתה של מדינת ישראל בה.

אותו פסק דין ארור, פרש על פני 56 עמודים את מה שהיה יכול להאמר בפיסקה אחת: “אנו שונאים לומדי תורה, ולפיכך נעשה כל מה שביכולתנו לגרום להם להפסיק ללמוד, גם אם הדברים מהווים פגיעה בלתי מידתית בילדיהם, שגדלים ומתחנכים גם הם להקדיש את חייהם לתורה”.

באופן ארוך ומתפלפל, הסבירו השופטים השונים ובראשם דורית בייניש, מדוע אסור, חס וחלילה, שמדינת ישראל תתמוך בלומדי תורה אשר נשותיהם אינן עובדות. אגב, על פי נתונים שהוגשו לכנסת לפני מספר שנים, קרוב ל-2,000 מאותם אברכים, דהיינו כחמישית מהם, עובדים באופן חלקי לפרנסת משפחתם, תחת הסעיף המתיר להם לעבוד מספר מסויים של שעות ועדיין לקבל את אותה הבטחת הכנסה. העובדה שמתי מעט יכולים לחיות באופן זה לאורך ימים ושנים, ומדובר בקבוצה שהאפשרות הזו נותנת לנשותיה “פסק זמן” לגדל כמה ילדים קטנים בעוד בעליהן לומדים, בטרם תשובנה לשוק העבודה, תוך בחירה בחיי צמצום – נראה אתכם מתקיימים מ-1,040 ש”ח לחודש עם ילד אחד, כל שכן שלושה ומעלה – העובדה הזו כואבת מדי לשונאי התורה.

“לימוד התורה הוא ציווי מדאורייתא… ‘והיו הדברים האלה’… ‘לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת’… ‘לא ימוש ספר התורה הזה מפיך’… ובתלמוד: ‘ותלמוד תורה כנגד כולם’… אותם ציוויים שציטטתי מהמקורות הביאו רבים לראות בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול, ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם.

יללת הליברלים

גם אם יהיו חולקים על השקפה זו, נדמה כי לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים. הנה כי כן, מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד ולא חלק מתהליך קצוב בזמן לרכישת מקצוע אשר עשוי להביא בעתיד גם רווחה כלכלית. העולה מכך הוא שהרכיב של מיצוי כושר ההשתכרות העומד בבסיסו של חוק הבטחת הכנסה, אינו ישים לעניינם של לומדי התורה, שהרי תורתם היא אומנותם”.

את המילים הללו לא אני כתבתי. זהו ציטוט מתוך אותו פסק דין ארור, דברים שכתב השופט אדמונד לוי המנוח, היחיד שהיה בדעת מיעוט והתנגד נמרצות לביטול התמיכה המועטה הזו.

“המחלוקת סביב השאלה אם פרנסתם של לומדי תורה צריכה להיות מוטלת על הציבור, אינה חדשה עמנו. ברם, לענייננו חשוב שהעם בישראל, באמצעות הגופים הנבחרים – הכנסת והממשלה –סבר כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. זו החלטה ערכית שמקורה בהכרה כי לימוד התורה חיוני לעם ישראל, ואינני סבור כי בית המשפט רשאי לשנות ממנה, מה גם שלכך הוקצו סכומים צנועים ביותר, אשר נועדו לאפשר קיום בסיסי בלבד ולא מעבר לכך. השאלה הנוספת היא כמובן אם אין אותה החלטה לוקה באפליה, ועל כך נכון להשיב בשלילה, הואיל וכאמור, בין לומדי התורה לקבוצת ההתייחסות עליה נשענת העתירה קיים שוני רלבנטי מהותי”.

הנה, גם לוי אמר את הדברים: אפילו אותה “אפליה” שיללת הצבועים הליברלים זעקה כנגדה, כלל לא היתה קיימת. כמה מהסטודנטים הינם אבות לשלושה ילדים ומעלה, אשר נשותיהם ביקשו לנוח מספר שנים? ואם ישנם כאלה -אדרבה ואדברה, היה על הנלחמים נגד, להלחם בעד אותם סטודנטים ולסייע גם להם לקבל תמיכה בחוק. אבל לא: מדינת ישראל, בעוד צעד בדרך לחקיקה על קרן השור כי “אין לנו חלק ונחלה באלוקי ישראל”, הודיעה: אין לנו חלק ונחלה בסיוע ללומדי תורה שנשותיהם אינן עובדות.

‘לא נבחרות לא בוחרות: אתן אשמות

מי שתפגענה, בראש ובראשונה, הן הנשים החרדיות שביקשו לנוח מעט בין הלידות, ותאלצנה כעת לתמרן עם תקציב מופחת בהרבה. כאן המקום להזכיר לכל הנוהים אחרי מזילות דמעות התנין של תנועת “לא בוחרות – לא נבחרות”, אחרי מי הן הולכות. מי שהקימה את התנועה הזו, מי שיוצרת את הבאזז התקשורתי הגדול בנידון, עונה לשם אסתי שושן.

עם קבלת ההחלטה על ביטול הבטחת הכנסה, כתבה אותה גב’ שושן מאמר שכותרתו “מנהיגי החרדים בהלם: ילדים עולים כסף”. תוך שהיא מתעלמת מהעובדה שזעקת נבחרי הציבור החרדיים נגד ההחלטה היא על עצם העיקרון שמדינת ישראל בוחרת שלא לתמוך בלומדי תורה ובנשותיהם; תוך שהיא זורה חול בעיניים כשהיא מתפלפלת נגד הזעקה הציבורית בנידון, רמסה הגב’ שושן את זכויותיהן של הנשים החרדיות האמיתיות, נשים שביקשו כי בעליהן ישבו בבית השם כל ימי חייהן והיו מוכנות לחיות בצמצום מופלג – ולגלגה לגלוג מה כנגד הגישה של הצטמצמות והסתפקות במועט.

אם חיפשתם מקרה מבחן לדאגה של חברי הכנסת החרדיים לנשים חרדיות, הרי לכם: חברי הכנסת נלחמו נגד, שוב ושוב. כבר אחרי החלטת בג”ץ בנידון ב-2010, הודיע אלי ישי כי יגיש חוק חדש – אלא שגם החוק החדש נפסל על ידי בג”ץ. הידיעה ש-10,000 נשים חרדיות תפגענה מההחלטה לא הפריע לשושן ללגלג על הזועקים נגדה, לשלוח חיצים חדים כנגד נשים חרדיות הבוחרות ללדת שלושה ילדים ויותר ולטעון טענות על עצם הלגיטימיות של הצעד שלהן ללדת ילדים נוספים כאשר הן חיות בצמצום. כן, נשים חרדיות. המנהיגה של “לא נבחרות-לא בוחרות” לא יצאה למענכן ברגע האמת, היא יצאה נגדכן. תזכורנה את זה כשאתן הולכות לקלפי.