“אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת”.
אין יותר מתאים מהפסוק הזה, שקראנו אותו בפרשיות בשבועות אלו, לפתוח בו מאמר ביום כזה, יום בו אנחנו רואים כיצד מכירתו של יו”ר התנועה הרב אריה דרעי, מתבצעת בדרך הנלוזה ביותר בדרך של שפיכות דמים.
אם אחי יוסף מכרו אותו לעבדות במצרים, אנו לקחנו את מי שהיה עבדם של גדולי ישראל, בכל השלושים שנה האחרונות, והפכנו אותו לקורבן האישי שלנו, שמשלם מחיר אישי ומשפחתי על מזבח הבחירות האלה.
האם ישנו מישהו מבין כולנו, אלו שמסרבים לקבל את ההתפטרות הזו, שהיה מסכים לקחת מאית מהסבל הזה? לחשוף את ילדיו לעשירית מההשמצות שהרב אריה קיבל? האם כל מה שאנחנו מתחננים אליו זה בעצם כי אנחנו חושבים שאין אף לא אחד מתוכנו שיוכל לעמוד בבזיונות שהוא עובר בכל שלושת העשורים האחרונים?
אבל אשמים אנחנו, שכשראינו שכל זה מתחיל להתגלגל לא ידענו לעמוד בפרץ כולם, ולקחת כולם את האחריות, ולדאוג שמעשים כאלה, כשעוד ריחפו באוויר לא יקרו. העדפנו לטמון את הראש בחול, ולומר לעצמנו שבטח הרב אריה יוכל לעמוד בכל תרחיש אפשרי, הוא איש מספיק חזק וחכם לעמוד בכל התלאות האלה. ושכחנו שחוכמתו קודם כל צריכה לשמש את מוסדות התורה, פיקחותו קודם כל אמורה לשרת את עולם התורה, חשיבתו הנכוחה אמורה לעזור לשכבות החלשות, אלה שאין להם מי שידבר עבורם.
ופתאום גילינו, שחכם ככל שיהיה פיקח ככל שיהיה, לב בשר ומשפחה רחבה ועניפה שמסובבת אותו יש גם לו, וגם להם מותר לעצור ולומר: די!
אבל אשמים אנחנו, כי כרגע אנחנו חייבים אותו בשביל עולם התורה, לא בשבילנו. מכיון שלא הוכחנו עד היום שהתנועה היא גוף אחד, שדוחה ממנה את כל מי שלא שומע למועצת החכמים, שמדירה ממנה את כל מי שמדבר סרה באחד מחבריה, אנחנו נמצאים בפני מצב שרק גדולי ישראל יוכלו להחזיר אותו למקום שבו הוא צריך לעמוד.
“איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”.
הכותב הוא חבר הנהלת העיר ירושלים מטעם סיעת ש”ס.