על שתיקה וצביעות של פוליטיקאים

בטח שמעתם את התגובה המהדהדת של המועמד לראשות הממשלה, יצחק הרצוג, על חקירת השחיתות הענקית ב’ישראל ביתנו’.

מי לא שמע. גם מיותר לשעמם אתכם בחזרה על האמירות החדות של המועמדת לראשות הממשלה, ציפי לבני, בעניין הזה. לא מפתיע. היא תמיד הייתה בצד של טוהר המידות, עוד מהתקופה שגמגמה את עצמה לדעת מול חקירות אריאל שרון ואהוד אולמרט.

חזקת הנוחות, אה, החפות, אתם יודעים.

וכחלון? אח, איזו תשוקה לבער את השחיתות ולשנות את השיטה הרקובה הזאת מהיסוד היה במבט (המבוהל) שלו, כשהוא נשאל בעניין הזה ביום רביעי.

יומיים לאחר מכן, אביר הרפורמות והמהפכות הצליח לחלץ מעצמו במאמץ רב איזו אמירה בנושא. כחלון אמר שהוא עצוב וששחיתות גורמת להתערערות האמון בשלטון. וואלה.

אני, אגב, שמחתי מאוד על החקירה הזאת, אבל אני לא בניתי על ברית פוליטית עם איווט.

לגבי נתניהו, אפילו מיותר להתבדח. כשעוד היה יריבו של אריאל שרון, שאלתי אותו למה הוא אף פעם לא אומר מילה על פרשיות השחיתות של ראש הממשלה שרון. נתניהו אמר בגילוי לב מפתיע שישר יזכירו לו את כל הפרשות שלו ולכן, מעדיף לשתוק.

ספק אם זו הסיבה שמביאה אותו לשתוק בפרשה הנוראית החדשה. סביר שמזמן איבד את היכולת להיגעל מתופעות כאלו.

החקירה ב’ישראל ביתנו’ בעיקר חשפה ריקבון בצמרת הבירוקרטיה. כדי שתמיכה ממשלתית, אפילו של כספים קואליציוניים, תעבור במדויק לעמותה שסומנה על ידי המשוחדים למיניהם, צריכים שורה של פקידים וחשבים ויועצים משפטיים, לעצום עיניים.

לא פחות מדכדך – שורה של ראשי מועצות ועמותות, כנראה, הבינו שהדרך היחידה שלהם לקבל תמיכה היא לשחד את הבכירים ב’ישראל ביתנו’. הם חשבו שזו הנורמה ומן הסתם, הייתה להם סיבה טובה להאמין בזה.

הנורמה הזאת, לפי החשדות, לא שררה רק במשרד אחד, אלא בשורה של משרדים – משרד החקלאות ומשרד הפנים ומשרד התיירות.

וכל הדברים הנוראיים הללו קורים, וראשי המפלגות שלנו – חבורה של פחדנים שכמותם – יושבים ולא אומרים דבר, שחס וחלילה, כבוד השר ליברמן, שידוע כנוקם ונוטר, לא ישמע שהם צקצקו בלשונם וימחק אותם מהעדפותיו לקואליציה עתידית. נורא.

ואם כבר שותקים וצבועים ועוצמי עיניים למיניהם, אז במשרד לבטחון פנים יושב במקרה שר של ‘ישראל ביתנו’.

החקירה עוסקת ברשות למלחמה בסמים, שנמצאת תחתיו, אבל הוא לא ידע דבר. הדברים קרו לכאורה מלפניו, מצדדיו ומאחוריו, אבל אהרונוביץ׳, כדרכו, לא ידע דבר ולא שמע דבר.

במובן הזה, היה נעים לשמוע לפחות את כמה מאנשי מפלגת העבודה: שלי יחימוביץ׳, משה מזרחי ומיקי רוזנטל, לא התחשבו ברצונו הבוער של ראש המפלגה שלהם להתחנף לאיווט.

אפילו מועמד חדש במפלגה, כמו אלדד יניב, שאמור לכאורה להתחנף כרגע לעסקני מפא״י, לשדר להם שאם ייבחר, הוא ייתן לבוז׳י לצרף את איווט לממשלתו, הרים קול ברור נגד פאינה ומפלגתה.

הרצוג ולבני, שכרגע היו מוכנים לשלם מכיסם את שכר טרחת עורכי הדין של גברת קירשנבאום, בטח הפנימו כמה יהיה קשה להכניס את איווט לממשלה שלהם (מובן מאליו וטוב שמובן מאליו שמרצ וזהבה גלאון הגיבו בחדות לפרשה החדשה).

כשקמה ממשלת נתניהו-לפיד-בנט, הודיע בגאווה שר האוצר שבתקציב הזה אין כספים קואליציוניים. נגמרה השחיתות הזאת שכל מפלגה מקבלת כסף כדי להחליט למה בא לה לתת כסף.

גם בנט התהדר בהצהרה הנקייה, ששידרה שהנה באו הצעירים וחיסלו את המסורת המלוכלכת של קודמיהם. רק שההצהרות היו פשוט שיקריות. הכספים הקואליציוניים המשיכו לזרום כמו תמיד.

גם עכשיו יאיר – ״אם רק לא היו עוצרים אותנו באמצע״ – לפיד לא מסביר איך זה קרה לו ולא אומר שום דבר חד בנושא.

ובנט? בנט לא מתנצל על הזיג זג שעשה. יו״ר הבית היהודי דיבר רבות בקמפיין הראשון שלו נגד השיטה הפסולה. אחרי שנכנס לתפקיד, הוא קירב בדיוק את האנשים שדיבר נגדם וניצח מגבוה על אותה חלוקת כספים מזוהמת בדיוק לאותם מקומות. כמעט מיותר לציין שהוא לא אמר שום דבר משמעותי על החקירה החדשה. אולי הוא חושש שחקירה יסודית בתוך העצמות של ‘הבית היהודי’ עלולה לגלות תופעות דומות.

השתיקה המפוחדת של הפוליטיקאים שלנו אולי מסבירה איך אדם ישר כמו יאיר שמיר הסכים לחבור לאיווט ליברמן, נתן לליברמן למנות את כל האנשים סביבו, ואפשר לכל זה להתנהל במפלגה ובמשרד.

אולי בתקופת בחירות מישהו מהפוליטיקאים המבוהלים האלה לפחות יסכים להבטיח שבקדנציה הבאה לא יהיו כספים קואליציוניים?

• המאמר התפרסם ב’הארץ’ | מתוך האתר של רביב דרוקר: http://drucker10.net