הסאונד המלחיץ נשמע אחרת מניו יורק

בחרתי לטוס לניו-יורק דווקא בשבוע של חנוכה. אתן יודעות, ענייני משפחה וכאלה. ניו-יורק, פרט להיותה משפחה היא גם “ביתו של הרבי” – ועל-כך בהמשך.

 בארצנו הקדושה הכל רעש וגעש. בחירות. רשימות חדשות. חקירות ישנות. ההוא פרש וההיא לא בוחרת ולא נבחרת. בשלומי אמונים מתלבטים בין פריימריס לחרדים עובדים ומתריעים שבאם תבחרנה נשים יהיה כאן אסון.

בקיצור, בוקה ומבולקה.

מרחוק זה נשמע כל-כך שונה. הסאונד המלחיץ של הארץ נשמע אחרת ממרחקים. טוב. אנחנו כבר לא חיים בעידן של פעם. כיום אפשר להתגבר על מרחק של אלפי מיילים באמצעות מיילים והגעגוע לארץ מחייב אותי לחפש נקודת ויי-פיי ולהתחבר למייל על מנת לקרוא את כל מה שכתבו ביממה האחרונה.

וכמה שכותבים. בכמויות. אפשר לחשוב. כאילו שריכזו את כל החדשות, בארץ קטנה בגודל של ראש סיכה.

 חבל על הכסף

לי אישית כבר אין הרבה מה לומר. את אשר היה לי אמרתי ובקול רם וצלול. ישחקו הנערים (והנערות) לפנינו. ימשיכו להתכתש עד תום מהדורות החדשות.

לי יש רב, הוא המרא דאתרא שלי, ובמקום להיות עסוקה בשלילת האחרים, אני עסוקה בדברים חיובים.

כן. אשאל את המשפיעה שלי. כן. אשאל את הרב שלי. מה שהם יאמרו לעשות – אעשה. אני וכך כל משפחתי. כך חונכנו. זאת הדרך הנכונה כאשר קיימת שאלה. מרחוק זה נראה כל-כך פשוט וברור. אין בכלל על מה להתדיין. שמאל, ימין, גברים, נשים, הדרה, האדרה. אני בוחרת ללכת בדרך התורה.

קראתי את הכותרות על דו”ח העוני. קראתי את ההאשמות השמאל ואת התנצלויות הימין ולא הצלחתי להבין. אם אכן יש כאן כל-כך הרבה עניים, אז אולי כדאי לוותר על הבחירות ולהפנות את הכסף למשפחות האומללות שנפלו אל מתחת לקו העוני. במילא מה שהיה הוא שיהיה. אז בשביל לבזבז 432 מיליוני שקלים שיכלו לעשות טוב להרבה מאוד עניים, שלמרבית הצער מתברר שחלק גדול מהם עובד קשה כל החודש ולא מצליח לגמור את השבוע.

אני פה בניו-יורק ומעדיפה לקחת אתכן איתי. לנתק אתכן לרגע מההמולה התקשורתית בישראל הלחוצה והמיוזעת.

בכל בוקר יצאתי לבית המדרש של הרבי בברוקלין שכולם כבר יודעים שקוראים לו 770. נשארתי בבית הכנסת משעות הבוקר ותפילת שחרית ועד אחרי תפילת ערבית והדלקת החנוכייה.

נשארת עוד קצת

לא האמנתי למראה עיניי.

במשך כל היום הייתה עזרת הנשים מלאה במאות! נשים, בחורות, ילדות ומבוגרות ועגלות, המון עגלות עם תינוקות חייכניים. כולן מתפללות. עונות אמן יהא שמיה רבה, ולומדות. כן, לומדות.

שיעורים סביב השעון. בכל רגע נתון יושבות קבוצות קבוצות של נשים ומאזינות בשקיקה לדברי התורה של המשפיעות.

בכל יום למדתי משהו חדש על ההלל. על ההודיה לה’ יתברך. על הניסים שה’ עשה ועושה עמנו בכל יום ויום. על ההבדלים בין התשועות, הניסים והנפלאות ובכל בוקר רציתי רק לחזור לשם. לעזרת הנשים, ללימוד התורה, לקול התפילה, לאמונה הטהורה והתמימה, לבכי התינוקות ולצחוק הילדים.

כאשת תקשורת ניסיתי לצאת החוצה מתוך החוויה ולהסתכל מבחוץ על מאות הנשים, השונות, המאמינות, הקשורות לתורה ולא יכולתי שלא להתפעל מהעובדה שאת ימי החופש שלהן הן מעדיפות להקדיש למשהו רוחני.

לא יכולתי שלא לקנא ברצונן לשהות במקום של קדושה ותורה. אם כבר לבחור, אני יודעת במה אני בוחרת. אני בוחרת בהוספת אור של תורה בביתי. בטח לא הוספת מחלוקת, לשון הרע ורכילות שממלאות את התקשורת בישראל.

אני עדיין שם. חנוכה נגמר ואני כבר חוזרת. אבל אני עדיין כאן. מנסה למשוך עוד קצת את היום האחרון של חנוכה, עליו אמר האר”י הקדוש שהוא אוצר בחובו את כל האור של ימי החנוכה.

כשאחזור, אתפנה לעסוק בהפצת ספרי החדש – ‘פרשה באהבה’ – אותו כתבתי מתוך אהבה רבה לכל אותן נשים יהודיות שבוחרות בכל רגע מחדש בחיי משפחה טהורים וקדושים כיאה ליהודים.

זאת הבחירה שלי!

• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]