מאיגרא (כלכלית) רמא, לבירא עמיקתא: האם אפשר להיחלץ מזה?

בשבועות האחרונים, אנו קוראים בפרשות השבוע את סיפורו של יוסף. יוסף מטולטל חליפות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

מאיגרא רמא כבן המועדף, לבירא עמיקתא, עת אחיו מטילים אותו אל הבור ומוכרים אותו לאורחת ישמעאלים המורידים אותו למצרים כעבד. שוב הוא עולה לגדולה בבית פוטיפר ומשם מושלך לבירא עמיקתא, הוא בור האסורים. משם נחלץ הוא בנסיקה חדה לאיגרא רמא, כמשנה למלך לפרעה.

בשנים האחרונות, אנו עדים לתופעה בה אילי הון ושלטון קורסים אל מול עינינו ומושלכים אחר כבוד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא במובנה המוחשי ביותר, בית האסורים. לרוב נובע הדבר משחיתות שלטונית או משחיתותם של בעלי הון.

בטור זה לא נעסוק באלו, שכן נדמה לנו – לדאבוננו – כי המדיה מוצפת באירועים כגון דא ובהשלכותיהם. לפיכך, בחרנו לעסוק דווקא באותם אלו אשר לדאבון הלב נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כלכלית ושלא נוכח הונאה או שחיתות כזו או אחרת, אלא מחמת כישלון עסקי.

תספורת

בטור קודם – ״תספורתו של פונזי״ – התייחסנו לסוגיית ״התספורת״ ולהסבר עקרוני מה היא ועל מה היא. ככלל ניתן לומר, כי ״תספורת״ היא תחילתה של הנפילה לבור, תוך שבשלב זה מנסה היורדת לבור – החברה – להיאחז בחבל ההצלה – בפראפרזה – העשוי משערותיה שלה. לעיתים תצליח להרים עצמה – כברון מינכהאוזן אשר הרים עצמו בשערותיו שלו – תחלץ הימנו ותחזור לקרקע בטוחה ואף יכול ולא תידרדר לבירא עמיקתא. לעיתים, משלא תצלח לחלץ עצמה, יכול ותדרדר לבור ממנו אין מוצא ותוך כדי תגרור עימה לעומקו של בור את בעלי מניותיה.

ערבות אישית לחברה

בטורים קודמים, “עמותה וקוץ בה” ו- “תספורתו של פונזי“, התייחסנו לסוגיית “האישיות המשפטית הנפרדת”. כפי שהבאנו שם, לעיתים מזומנות במיוחד – כמעט תמיד בחברות קטנות – מבקשים הבנקים כתנאי למתן אשראי שמעל סכום מסוים, ערבות אישית של בעל המניות בחברה. ברוב המקרים, הסכום אשר מוכנים הבנקים להעניק כאשראי ללא ערבות אישית, אין די בו בכדי לקיים ולקדם פעילות עסקית. שעה שהחברה אינה עומדת בהתחייבויותיה ומגיעה בסופו של יום להליך של חדלות פרעון – פירוק – הו אז ולאחר שהבנק מיצה את כל הליכי הגביה מהחברה עצמה ובהעדר יכולת של החברה לכסות את כלל התחייבויותיה לבנק, מממש הבנק את הערבות האישית של בעל המניות וגובה את יתרת חובו מבעל המניות באמצעות הערבות האישית.

אין ספק, כי האמור הינו מעקף ואיון מוחלט של הרציונאל שעמד ועומד בבסיס רעיון האישיות המשפטית הנפרדת.

אל מול האמור, עומד האינטרס שביציבות המערכת הפיננסית ומניעת קריסתה כחלק ממנגנון המקדם עסקים וצמיחה בדמות מתן אשראי לעסקים.

היינו, אותו אינטרס אשר עמד ועומד בבסיס רעיון “האישיות המשפטית הנפרדת” – צמיחה ופיתוח נוכח מזעור סיכוני בעל המניות, ״הבעלים של החברה״, עומד בבסיס הצורך בלקיחת ערבות אישית על ידי הבנק. אלמלא יבטיח עצמו הבנק וימזער סיכוניו, יכול והלוואות לא יוחזרו לו לעיתים תכופות יותר. כפועל יוצא, יאלץ הבנק לתמחר את סיכוניו באמצעות מנגנונים שונים בהם הוא מתמחר סיכונים – למשל ריבית גבוהה יותר. כפועל יוצא, יגרום הדבר להעדר יכולת או כדאיות כלכלית של בעלי עסקים לקחת הלוואות מהבנקים. משמעות הדבר – פגיעה בצמיחה ובפיתוח של המגזר העסקי וממילא של כלכלת המדינה.

ראוי לבחון, האם חצה גבולות השימוש שנעשה על ידי המוסדות הפיננסיים נותני האשראי בכלי הערבות האישית, עד כדי ביטולה דה פקטו, למעשה, של “תורת האישיות המשפטית הנפרדת”.

סוגיית האיזון בין שני אלו הינה מורכבת וראויה לדיון נרחב ונפרד.

 תוצאת מימוש הערבות האישית בעת פירוק

כאמור, עת לבעל המניות ערבות אישית לטובת הבנק והחברה אינה עומדת בהתחייבויותיה ונכנסת להליך של פירוק ובמסגרת ההליך – הכולל מכירת נכסיה – לא מצליחה לשלם את כלל חובותיה לבנק, יפנה הבנק ויממש את הערבות האישית שנתן לו בעל המניות.

מאחר ולעיתים מזומנות אין לבעל המניות יכולת כלכלית ״רזרבית״, המאפשרת לו לשלם את יתרת החוב לבנק מבלי להיפגע כלכלית, אחוז ניכר מהליכי הפירוק של חברות קטנות ובינוניות, גורר את בעל המניות לקשיים כלכליים משמעותיים, אשר מגיעים פעמים רבות להליך של פשיטת רגל שלו עצמו. זאת לצד, בהמשך וכפועל יוצא מהליך הפירוק של החברה שהייתה ״בבעלותו״ והכל על אף שהיה מאוגד כחברה בע״מ.

אנו עדים בתקופה האחרונה למספר אילי הון במשק, אשר איבדו את החברה שבה היו בעלי השליטה, תוך שכפועל יוצא מכך נאלצו הם, לעיתים אף בני משפחתם, למכור מנכסיהם הפרטיים – עד שבמקרה אחד מכרה אימו של אחד מהם את תכשיטיה ואחרים מכרו את ביתם – על מנת לשלם התחייבויות לבנק, אגב ובהמשך להליכי פירוק של החברה שבשליטתם.

 פשיטת רגל – מבירא עמיקתא לאיגרא רמא?

אנו רואים בפשיטת רגל את תחתית הבור הכלכלי. האם יש מוצא מבור זה?

בבסיסה, מטרתה של פשיטת הרגל להביא לתשלום חובות החייב לנושיו. יחד עם זאת, לפשיטת הרגל גם משמעות חברתית.

סופו של הליך פשיטת הרגל הינו ״הפטר״. משמעות ההפטר הינה, כי לאחר תשלום סכום מסוים ובחלוף זמן מסוים, מופטר החייב מכל יתרת חובותיו. אין אפשרות לנושיו לדרוש ממנו עוד. ״התיק נסגר״.

מכאן ואילך מתחיל החייב פרק כלכלי חדש, עם ״דף חלק״.

נכון, לעולם יזכרו לו כי היה פושט רגל. נכון, יכול והבנקים יזעיפו לו פנים, אך נושים אין לו.

מכאן יכול פושט הרגל להתחיל לטפס באיטיות וזהירות מן הבור, בתקווה כי ככל ויכלכל צעדיו בתבונה ובסייעתא דשמייא, יגיע לאיגרא רמא.

 • עוה”ד צבי (“ציקי”)  וולפסון הינו שותף מנהל במשרד וולפסון ויינשטיין ושות’. עוה”ד וולפסון עוסק במשפט מסחרי ובדיני תאגידים, פירוק ושיקום חברות, יעוץ ולווי לתאגידים ופרטים בצעדים למניעת חדלות פרעון.