תודעת זיכרון של אלפי שנים

אין לנו שום רקע לתמונות שאנו רואים, ואיננו יודעים באיזה פאזל אלוקי ענק הן משתלבות. לכן אנו משפילים את ראשנו בהכנעה
הרב מנחם ברוד
ד' טבת התשע"ה / 26.12.2014 12:32

בשבוע הבא יחול עשרה בטבת, יום המציין את ראשית המצור שצר מלך בבל על ירושלים, בימי בית המקדש הראשון. אחר-כך נחרב בית המקדש ועם ישראל הלך לגלות בבל. משם שב, כעבור שבעים שנה, והקים את בית המקדש השני, שהתקיים יותר מארבע-מאות שנה.

ואף-על-פי-כן אנחנו זוכרים ומציינים מדי שנה בשנה, בצום ובתענית, את היום המר שבו החל התהליך שגרם לחורבן.

אפשר ללמוד מזה משהו על הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי. האווירה הציבורית הכללית היא של ‘כאן ועכשיו’. אפילו טיפוח תודעת השואה כבר נתקל בקשיים. יש הרואים בה זיכרונות עבר מעיקים ובלתי-רלוונטיים.

אולם היהדות מטפחת תודעה עמוקה של יותר מאלפיים וחמש-מאות שנים, תודעה המונחלת מדור לדור, ואינה פוסחת על שום פרט.

למעלה מבינתנו

עשרה בטבת הוא גם יום זיכרון לשואה הנוראה. זה יום הקדיש הכללי, לעילוי נשמתם של הקדושים שאפילו את יום עלייתם בסערה השמימה איננו יודעים. כך נקשרת התחלת המצור על ירושלים עם השואה האיומה שאירעה אך לפני כשבעים שנה.

האירועים הקשים האלה הם למעלה מבינת אנוש, וכל ניסיון להבין אותם בהיגיון נועד מראש לכישלון, בשל חוסר היכולת שלנו לראות את התמונה השלמה.

הרבי מליובאוויטש מביא לכך משל מאדם שאין לו שום מושג ברפואה הנקלע לחדר ניתוח. הוא רואה אנשים רעולי פנים, סכינים בידיהם, והם חותכים בגופו של אדם. בהעדר רקע מתאים למחזה שלפניו, האיש בטוח שהוא עד לרצח אכזרי. אולם כאשר יראה את התמונה כולה, יבין שהאנשים האלה הם רופאים, הנאבקים במסירות נפש כדי להציל את חייו של אדם.

כך יכולה תפיסתו של האדם להתהפך מן הקצה אל הקצה, אף שהתמונה עצמה לא השתנתה.

דוגמה זו ממחישה את חוסר יכולתנו להבין את מחשבותיו של הבורא ולרדת לסוד דרכי הנהגת העולם. אין לנו שום רקע לתמונות שאנו רואים, ואיננו יודעים באיזה פאזל אלוקי ענק הן משתלבות.

לכן אנו משפילים את ראשנו בהכנעה ומקבלים את גזֵרת הבורא באמירה “צדיק ה’ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו”.

יש תכלית

השואה האיומה, שפקדה את עמנו, מביאה עד כדי קיצוניות את אי-היכולת להבין את הנהגת הבורא. לכן היא נשארת כזעקה גדולה, שבאה דווקא מתוך אמונה גדולה ומתוך ציפייה לראות בקרוב את נפלאות הגאולה, שתיוולד אחרי חבלי המשיח האלה.

מאמינים אנו באמונה שלמה כי יש תכלית לסבל הנורא. בבוא הגאולה יתברר שדווקא צרות הגלות וייסוריה הצמיחו את הטוב הנפלא והנאצל של ימות המשיח.

כיום הדבר נשגב מבינתנו, ועם זה בטוחים אנו כי אורהּ של הגאולה יהיה בו משום מתן פיצוי גדול כל-כך, לכל יחיד שסבל ולעם ישראל כולו, עד שתתקיים הנבואה: “אודך ה’ כי אנפת בי” – עם ישראל יודה לקב”ה על שכעס עלינו וייסר אותנו. זו אמונתנו, זו נחמתנו וזו ציפייתנו הגדולה.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות