עם שרגא ביקב: היינן המבריק שלא ידע למכור יין

לא לחכמים לחם (קהלת ט/יא)

העובדות לפעמים, מפתיעות יותר מכל רעיון בלתי הגיוני.

מי היה מאמין שכיועץ יין, אני יהפוך למתווך יין ולשדכן של מקומות עבודה.

במקום לדבר בקודים ורמזים הבה נשמע סיפור, שאמנם אינו הזוי אבל בהחלט מפתיע.

עידו (שם בדוי),  אוהב יין מושבע מסייר יקבים כרוני, היה שנים ארוכות בצבא קבע, חי על משכורת נאותה, והשאיר לעצמו פינה בלב ובלוח הזמנים ליין.

בעקבות פציעה בשנת 2008 הוא השתחרר מהצבא עם פיצויי פרישה,  שעם אשתו ציף [=צפורה] החליט להשקיע ביין. הוא קנה את המיכשור המשוכלל והעדכני  ביותר, וכן מיכלי  נירוסטה משובחים, שיפץ מחסן גדול מאחורי הבית, והיסב אותו ליקב בוטיק אטום, מבודד וממוזג.

בהתלהבות חסרת מעצורים החל את המלאכה בשנת  2009.

הוא התחיל בקטן – טון ענבי יין משובחים, שעברו את כל התהליכים שלמד בקורסים והכיר מהשנים בהן היה רק חובב סקרן בסיורי היין הרבים.

החגיגה אצל עידו

צמוד למה שלמד, ידע עידו שיין טוב צריך שהייה ארוכה בחביות עץ, וכך מצא את עצמו רוכש בשנה הבאה הלא היא 2010 עוד ענבי יין, והפעם טון וחצי.

עידו המשיך לטפח את היקב החמוד שמאחורי הבית, השקיע גם בעיצוב מרשים לתוית וגם באריזת מתנה לזוג בקבוקים, ולאט לאט גם הבקבוקים החלו להתמלא.

יש כמובן הוצאות למכביר, תויות עולות כסף, מכונת מילוי יין עולה כסף, מכשיר פיקוק לדחיסת פקק השעם עולה כסף, וגם לפועלים צריך לשלם. אבל עידו לא חוסך, את הכל הוא עושה הכי טוב.

לחבריו הרבים משכבר הימים יש חוש ריח מפותח בשני נושאים:

א – ביין.

ב – היכן שמחלקים אותו חינם. ואכן אוהדים רבים פקדו את הבית, כל אחד טעם, אהב וקיבל באהבה זוג בקבוקים, מי שביקש עוד מארז, לא הושב ריקם.

בשנת 2011 צריך כבר עידו גם לקנות עוד ענבים וגם להרחיב את היקב, הפיצויים נגמרו כבר מזמן, החסכונות כבר גם נשברו, גם ההורים של עידו וציף כבר שמו כתף, והרבה מכרים נוספים לקחת מהם הלוואה לא היו להם, הפתרון הפשוט והראלי הוא הבנק, שאכן הסכים להעמיד לרשותם סכום כסף נכבד, על סמך הנכס, כלומר: הבית, אם כי מהיקב לא התלהב האחראי על המשכנתא.

שנת 2012 היתה נראית פחות או יותר כמו הקודמת, גם היא דרשה עוד הרחבה ליקב, כדי לאכסן את היין שהחברים עדיין לא באו לקחת.

צריך גם לדעת למכור

כולנו יודעים ש 2013 מגיעה אחרי 2012, ומי אינו מבין בעצמו שהסיפור חזר על עצמו.

אבל לכל סיפור יש גם סוף באיזשהו מקום, ואכן בשנת 2014 התחיל להראות הקצה של הסוף הזה..

היקב דורש עוד השקעה, וכבר אין מהיכן, החובות מרקיעים שחקים, יש כבר שלוש שנים תוצרת שהחברים מתלהבים לקחת, ואף אחד לא חושב שצריך לשלם, כל אחד חושב לעצמו:

“מה זה שני בקבוקים בשביל יקב”?

כדי להמשיך לשרוד את חיי היום יום צריך קצת כסף, וביקב שוכנים הרבה מאד בקבוקים, שאם יהיו להם קונים, אפשר להמשיך את המרוץ.

כאן ועכשיו גילה עידו בדרך הקשה שלדעת לעשות יין זה לא מספיק, צריך גם לדעת למכור אותו, ומסתבר שגם בשטח הזה הוא אינו כל כך בטלן, וכבר הצליח למצוא קבוצת רכישה, שמוכנים לקנות כמה אלפי בקבוקים.

יבא השלישי ויכריע

קבוצת הרכישה לא מעוניינת כמובן לחלץ אותו בטובה מהבוץ, אלא להרוויח. אם המוכר גם יצליח להתאושש בעקבות כך – מה טוב.

אלא שאז נתגלע ויכוח בינו לבינם.

עידו טען שאם הוא יקבל רק 30 ש”ח על כל בקבוק, הוא נמצא בהפסד, בעקבות ההוצאות הגבוהות שסביב. לדבריו, הוא יכול לדרוש גם 50 ש”ח לכל בקבוק. הם, כלומר הרוכשים יכולים בהחלט למכור ב70 ואפילו ב80 ש”ח ליחידה.

השנים לא הצליחו להגיע לעמק השווה עד שלבסוף הוחלט שאני אבוא לקבוע את המחיר אותו אפשר לדרוש עבור בקבוק, כלומר: גם את המחיר הסיטונאי שהנציג ישלם לעידו וגם המחיר שהקונה ישלם בחנות. או אז יעשה הנציג את החשבון ויחליט האם העסקה כדאית.

כשהוזמנתי אל היקב החמוד שלהם, עדיין לא ידעתי מאומה על הדין ודברים שהיה ביניהם. אני רק הייתי צריך לטעום כמה סוגי יינות של כמה זנים מכמה שנים ולהחליט באיזה מחיר ניתן להציג יין כזה בחנות.

מכיון שאת שם היקב הזה לא שמעתי מעודי, כי הוא אינו ברשימה, לכן מראש לא נתתי לו הרבה צ’אנס, וחשבתי שאטעם כנראה את היינות של 14 ש”ח בקבוק =[רוב מים].

עוד   בטרם טעמתי, כשרק ראיתי את הצבע והרחתי את היין, קיננה בי ההרגשה שהתבדיתי,. אלא שעל צבע וריח – לא ניתן לסמוך.

פעלתי על פי כל החוקים שכל טועם מתחיל יודע, מתחילים  בפשוטים ומתקדמים אל היותר משובחים. מיד בטעימה הראשונה הבנתי שכאן מסתתרת הפתעה שכנראה גם טועמים זקנים לא זכו לראותה. בליבי חשבתי שאם זה נחשב ל’יין הפשוט’, מי יודע להיכן עוד נגיע… האם הם מותחים אותי או חומדים לצון? היה זה יין משובח, עדין ומאוזן לכל הדעות.

חכו לאחר השמיטה

נותרתי עם פנים חתומות, ולא הבעתי שום התלהבות, רק לבסוף אמרתי את דעתי, וקבוצת הרכישה לא רק ששילמה את המחיר הגבוה שעידו דרש, אלא עוד יצאה משם בהרגשה שהם הרוויחו. גם אני הייתי שותף להרגשה זו, ולאמת שהתגלתה לי: עידו יודע לעשות יין אבל לא יודע למכור.

סיכמתי איתו שאחר שנת השמיטה הוא יפסיק להפסיד כסף, אלא ילך לעבוד ביקב מסחרי, ויקבל משכורת יותר נכבדה ממה שהוא היה מרוויח אם היה מצליח למכור את היינות שלו, לפני התכניות שלו.

כשעידו יעבוד ביקב מסחרי, ויוציא משם את הידע המקסים שלו, נוכל כולנו להנות מיין באמת משובח, ובלי נדר אחר שנת השמיטה, כשהעסקה תצא לפועל, אספר לכולם בשמחה את שם היקב שעידו מפקח שם על טיב היין.

‏‏שרגא גבהרד  shraga gebhard יועץ בתחום המקצועי והכשרותי ביין

+972-52-6176201