הרב ישראל מאיר לאו: היחס לניצולי השואה? אני מתבייש

• כמעט מחצית מהמשיבים לסקר שנערך ערב יום השואה טענו כי יכולה להיות שואה נוספת. למה?

“מטורפים תמיד היו, אלא שזלזלו בהם. היה את אחמדיניג’אד שדיבר דברים חמורים כאלו, והוא עדיין חבר באו”ם, והאו”ם אפילו לא נזף בו, כאשר הוא מדבר על מחיקתה וזריקת תושביה לים, וטוען שלא הייתה שואה אלא זו המצאה יהודית כדי לסחוט קרקע גדולה מידי הפלסטינים וכן הלאה. והעם שלו, עשרות מיליונים, נהו אחריו כפי שנהו אחרי היטלר ימח שמו לפני 70-80 שנה.

כששני מיליון ילדים בביאפרה מתים ברעב, ואף אחד לא יודע אפילו למה, כאשר מיליון אנשים נרצחים בקוסובו לפני 15 שנה ואף אחד לא יודע עד היום מדוע – כל הדברים הללו מתרחשים. יש היום סוג של כלי נשק שלא צריך קבר אחים של בבי יאר או של הפורט התשיעי כדי להרוג אלפי אנשים ביום אחד – אפילו תאי גזים לא צריך. לכן, הסכנה הזו בכל מקום עדיין קיימת.

אבל אנחנו עברנו את הדברים הללו, כמו שאומרים, עברנו את פרעה. שם ‘כל הילוד היאורה תשליכוהו’. זו לא הייתה הסלקציה של מנגלה? שם זו הייתה בנים ובנות, פה כולם. אז היה לנו ילד שואה ראשון, זה משה בתיבה, חסידת אומות העולם ראשונה זו בתיה בת פרעה, אין חדש תחת השמש וצדק הציניקן שאמר – כל מה שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא שלא למדנו ממנה דבר”.

• נראה שאצלנו מערכת החינוך מנסה בכל זאת ללמד אותנו קצת, שלפחות שתודעת השואה לא תיעלם. מה אתה אומר על הצעדים של שר החינוך, על הרצון להתחיל ללמד בגיל הגן את הנושא? עדיני הנפש אמרו, אסור להפחיד את הילדים…

“למדתי דבר אחד. שאנחנו חיים בדור של ספציפיקציה. היום מומחה לכירורגיה של כף רגל שמאל אינו מומחה לכירורגיה של כף יד ימין – לכל אחד תחום שלו. מה אנחנו יודעים על הפסיכולוגיה של הגיל הרך? מה פוגע בו ומה לא? מה מחשל אותו להתייצב בחיים מול אתגרים ולהתמודד, ומה להיפך – מפיל את רוחו? בואו וניתן קרדיט-אשראי לאלו שעוסקים בכך, שלמדו את זה, ששנים עוסקים בטיפול בגיל הרך, בחינוך, בפסיכולוגיה, בפדגוגיה, במתודיקה – אלו הם דברים מדעיים שאנחנו לא מבינים בהם. למה צריך כל מרואיין להביע דעה על כל נושא, רק כי אתמול זה הוזכר בתקשורת? יש לנו מומחים לכל דבר, ואני למדתי שמי שמומחה לכל דבר בעצם לא מומחה לשום דבר”.

• הרב לאו, התוצאות במערכת החינוך הכללית לא ממש מאפשרים לנו לתת קרדיט למומחים היושבים שם, במשרד החינוך…

“אני בדרך כלל מאלו שרואים את מחצית הכוס המלאה, לבוא ולהגיד בצורה קטלנית על כל אלו שיושבים במשרד החינוך – זה שכוונותיהם טובות, אני לא מטיל בזה ספק”.

• אנחנו מדברים על התוצאות, על בני הנוער…

“התחלתי במצעד החיים הראשון בתשמ”ח, 1988, לפני 26 שנים. עד אז הייתה ברית וורשא מעבר למסך הברזל, ובאותה שנה התאפשר להביא לשם גם את אזרחי ישראל. הוצאנו למצעד הראשון, כדי למשוך נוער יהודי לגלות עניין, תותחים – שבעה חברי כנסת שחוו בגופם את מוראות השואה כמו דב שילנסקי, חיה גרוסמן ואחרים. הבאנו את שר החינוך והתרבות בכבודו ובעצמו, יצחק נבון שיהיה בריא. הבאנו שגריר ישראל באו”ם, שידע לדבר באנגלית יפה, בנימין נתניהו… באו אלי ויזל ואנוכי, שנינו ניצולי שואה. הגיעו 700 בני נוער מכל רחבי תבל מחציתם מישראל. ב-2005, תשס”ה, הגיעו יחד עם אריק שרון כראש ממשלה 18000 צועדים. לא בגלל אריק שרון, לא ראו אותו, בודדו אותו מטעמי בטחון. וגם השנה יבואו 12000 מ-72 מדינות שונות. גם אני בעזרת ה’ אהיה שם, עוד לא החמצתי אף מצעד חיים.

“אני טוען שהישראלים שמגיעים לשם, חוזרים משם יותר יהודים. והיהודים שמגיעים לשם, מכל רחבי תבל, חוזרים לבתיהם יותר ישראלים. לכן אני לא מוותר”.

“ולכן אני אומר, זה תלוי מנקודת המבט. דבר אחד אני יכול לומר באשר לנוער ולנושא השואה – ובלי לתלות זאת בזכותו או בחובתו של משרד החינוך – אם נגזרה שכחה על כל דבר, ושכחה היא מתנה כמו שכתוב בחובות הלבבות בשער הנפש. בלי שכחה לא היינו מקימים משפחות, נושאים נשים ויולדים ילדים. אם לא זוכרים את שמות גיבורי מלחמת העצמאות, כמעט לא זוכרים את גיבורי מלחמת ששת הימים, עוד מעט נשכח גם את מלחמת יום הכיפורים – ובאשר לשואה, בחלוף השנים תודעת השואה רק הולכת וגוברת. ההתעניינות יותר מרובה, הסקרנות יותר גדולה – יש לזה כמה סיבות, בין השאר הנגישות הרבה יותר מאז הורם מסך הברזל, משפטים כמו משפט קסטנר או דמניוק – כל אלו ועוד הגבירו את התודעה. אני אינני רועד שישכחו אותה, אחרי ליל הסדר בו אנו זוכרים למה אוכלים את המרור, ואת העובדה שאוכלים מצות כי הבצק לא הספיק להחמיץ – וזה אחרי 3500 שנה – אני בטוח שבאלו הדברים יקויים גם זכור, וגם לא תשכח”.

• ובינתיים אתה מסתכל על ניצולי השואה, שמספרם מתמעט בכל שנה ושנה, ומצבם חרפה.

“בזה אני מספיק. אני שותק בנושא מבחינה ציבורית כי אני נוגע בדבר. לא ביקשתי מעולם זכויות כניצול שואה, לא קיבלתי מעולם זכויות כניצול שואה. נולדתי שם, עברתי את המוראות, אבל מגיל 8 אני גדל פה כישראלי לכל דבר. שכחתי את הפולנית שלי, את האידיש לא הבאתי מהבית אלא מהישיבות בישראל, העברית שלי טובה – כל המשמעויות של ילד ישראלי מגיל 8.

אבל אני יכול לומר לך, אני מתבייש – ולא בממשלה הזו בלבד, אלא גם בממשלות הקודמות – מכל מה שראיתי ושמעתי. כי כן התעניינתי, הלכתי לבתי אבות שם יש אוכלוסיה ניצולת שואה, ביקרתי בבתי חולים למחלות נפש בהם אושפזו ניצולי שואה ומצאתי שם 12 איש בחדר צפוף עם מאוורר עייף בלי מזגן, כשהם בלי שיניים. אחד מהם הגיע ללשכתי שבתל-אביב לפני 24 שנה, אמר לי אני לא מתחתן כי כבר אין לי שיניים, אני ניצול לודז’, אבל לא יכול להיפגש עם אשה לשידוך כי אני לא יכול לדבר כך שהיא תראה אותי עם פה נטול שיניים.

הדבר הזה הוא בפירוש כתם על הציבוריות שלנו. מצד אחד מתגאים בתרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל, אפילו הקרונות הראשונות של רכבת ישראל נקנו בכספי השילומים שגרמניה הואילה לזרוק לנו את העצמות האלו, מזה הקמנו את רכבת ישראל עם מגן דוד על כל קרון. אבל אלו ששילמו בחייהם, וגם בנפשם, ועד עצם היום הזה, מי שעוד נותר, את המחיר הכבד – הם הפכו לנטל ולא לנכס”.

 • הראיון שודר ביום שישי ברדיו ‘גלי ישראל’. מראיינים:  העיתונאי מיכאל טוכפלד ושרי רוט.