שש שנים חלפו מאז המתקפה במומבאי שבהודו שזעזעה את העולם, בה מצאו את מותם 173 בני אדם, וביניהם הקדושים גבריאל ורבקה הולצברג, מנהלי בית חב”ד בעיר, וארבעה מאורחיהם הי”ד.
אלא שכעת מתברר בסדרת תחקירים של העיתון האמריקני ‘ניו יורק טיימס’, כי לכידתו של האיש שארגן את שרשרת אירועי הטרור היתה קרובה מתמיד. רק תקשורת לקויה בין גופי המודיעין גרמו להחמצה הגדולה.
איש המחשבים מפקיסטן
זראר שאה היה איש מחשבים פקיסטני, כבן 30, ומבכירי ארגון הטרור ‘לשקאר א-טייבה’. בסתיו 2008 עזב שאה את האיזור ההררי בפקיסטן ונדד אל עיירה המצויה בחופי הים הערבי.
שם פגש שאה שותפים נוספים למזימה הגדולה: ביחד הם תדרכו את המחבלים ולימדו אותם דרכי הגעה והימלטות מיעדי המתקפה המתוכננת.
בנוסף הקים שאה רשת טלפונים חשאית, באמצעותה ניהלו המחבלים את התקשורת ביניהם. כדי לחמוק ממעקב הוא ניתב את כל השיחות שהגיעו אליו דרך ניו ג’רזי ואוסטריה. הוא התחזה להודי בשם חראק סינג ורכש מחברת תקשורת שירותי VOLP.
ב- 26 בנובמבר פרצה מתקפת הטרור במומבאי. היא נמשכה ארבעה ימים ובמהלכה נהרגו 173 בני אדם, ועשרה מחבלים חוסלו. המחבל ה-11 מוחמד אג’מל קסאב נלכד והוצא להורג בתלייה.
מחקירתו עלה כי המתקפה תוכננה במשך כשנה וחצי, והיעדים שהותקפו – מלון טאג’ מהאל, מלון אוברוי טריידנט ובית חב”ד, נבחרו בקפידה.
מספטמבר על הזנב
חודשיים טרם המתקפה, בחודש ספמטמבר 2008, כבר עקבו שירותי המודיעין של בריטניה, הודו וארה”ב אחרי פעילותו האינטרנטית של שאה.
מתברר כי חיפושיו של שאה כללו מידע על מטרות התקיפה, כמו גם בחינת ניסיונות של הסוואת היסטוריית גלישה, ותרגילים ימיים של הודו ושל ארצות הברית.
שאה גם ניסה לאתר באינטרנט את המקומות בהם שוהים ישראלים רבים, וניסה להסוות זאת על ידי חיפוש של מקומות רבים סתמיים אחרים.
אלא שאז התרחשה ההחמצה הגדולה. המידע כולו מתברר היה בידי שלשת גופי המודיעין הללו, אך חוסר תקשורת ביניהם מנע את היכולת ‘להרכיב את התצרף’ ולקבל את התמונה המלאה.
“אף אחד לא הצליח להרכיב את כל התמונה. לא האמריקאים, לא הבריטים וגם לא אנחנו”, אמר שיוושאנקאר מנון, שכיהן כשר החוץ ההודי בזמן המתקפה. “רק כשהחלו היריות, כולם החלו לחלוק במידע שהם החזיקו”.
אשתו של הדלי
דיוויד קולמן הדלי, הוא אמריקני־פקיסטאני, ששוטט במומבאי בחיפוש אחרי מטרות, ניהל “תכתובות מרשיעות” עם רוקמי המתקפה.
רעייתו של הדלי התלוננה בפני הרשויות הפדרליות כי בעלה הוא טרוריסט פקיסטאני. היא הוסיפה שלדעתה הדלי לוקח חלק במשימות מסתוריות במומבאי שבהודו.
תלונתה של האישה לא זכתה לכל התייחסות.
שנה לאחר הפיגוע, בסוף 2009, נעצר דיוויד הדלי והפרטים התגלו במלואם.
ה’ניו יורק טיימס’ מסביר כי איסוף מודיעיני באינטרנט עשוי להניב מידע חיוני, אך הוא סובל מנקודת תורפה מרכזית: חוסר מגע אנושי. פרטי המידע החיוניים מגיעים מתוך ים של מידע ובאמצעים אלקטרוניים מוצלבים פיסות המידע, מה שיוצר לעיתים החמצות הרות גורל כמו מקרה מומבאי.
היינו עסוקים באל – קעידה
בכיר לשעבר במודיעין האמריקני אמר לעיתון: “לא ראינו את זה בא. היינו ממוקדים בהרבה מאוד דברים אחרים: אל־קאעדה, טליבאן, הנשק הגרעיני של פקיסטאן, האיראנים. לא החמצנו פרטי מידע, הם פשוט לא הורכבו יחד”.
עם פרוץ המתקפה נוצר שיתוף פעולה הדוק בין שלשת המדינות – הודו, ארה”ב ובריטניה, אלא שהיה זה מאוחר מדי. קרוב למאתיים אנשים כבר איבדו את חייהם.
ב-24 בנובמבר, יומיים לפני המתקפה, עבר שאה לעיר קראצ’י שבהודו, והקים שם את החמ”ל שלו, או בשמו המודרני יותר, חדר פיקוד אלקטרוני, ממנו ניהל את כל מתקפת הטרור במשך ארבעה ימים.
בחדר היו ארבעה מחשבים ניידים, ארבעה טאבלטים, ושני מסכי טלוויזיה. שאה נעזר בטרוריסט הודי מקומי בשם אבו ג’ונדל.
המתקפה החלה עם נחיתתם של קבוצת טרוריסטים בחוף הנמצא דרומית למומבאי, כאשר באמצעות רובי קלצ’ניקוב ורימונים תקפו את שני המלונות הגדולים בעיר, את בית חב”ד, את תחנת הרכבת הגדולה בעיר ואת קפה ליאופולד.
שאה מיהר לפרסם כי ארגון איסלאמי הודי הוא שאחראי לפיגועים, כדי להרחיק ממנו את הביון ההודי.
זראר שאה נלכד בפקיסטן, והרשויות בהודו דורשים את הסגרתו, כמו גם את הסגרת שאר המעורבים בפיגוע שכונה ‘האחת עשר בספטמבר של הודו’.