לפני חודש בדיוק התקיימה בכנסת ישיבה שסיפקה לחברי הכנסת החרדים את ההזדמנות להראות שאין כל טעם או צורך בבחירת נשים חרדיות לכהן כחברות כנסת. הישיבה עסקה בבריאות האישה החרדית, והמצב המחפיר בו היא נמצאת מבחינה התמותה מסרטן נשים ותוחלת החיים ככלל (פרוטוקול מלא כאן).
באותה ישיבה יכלו חברי הכנסת החרדים להוכיח כי הנשים החרדיות מיוצגות, שהאינטרסים שלהן נמצאים במקום טוב בסדר העדיפויות, ושהם מודעים לכל בעיותיהן השונות עד שהם מצויים כמה צעדים לפני כולם במציאת פתרונות. לצערנו, לא זה היה המצב – רחוק מכך.
באותה ישיבה, בהּ צוטטו רופאים אומרים על נשים חרדיות ש”הן מתות לי כמו זבובים” לא היה ולו ח”כ חרדי אחד לרפואה. כשהוצגו נתונים לפיהם תוחלת חייהן של נשות בני ברק היא מן הנמוכות בארץ, לא נראתה באולם ולו מגבעת אחת השייכת לאלו שמתיימרים לדאוג לאותן הנשים.
בישיבה בהּ עסקו בכך שתמותת חרדיות מסרטן נשים כפולה מן התמותה באוכלוסייה הכללית לא נשמע קולו הענייני של מר בני רבינוביץ’ מ’יתד’, מבקש בתקיפות לחפש פתרונות. כשהתברר שכמעט ואין מחקרים בנושא בגלל היעדר שיתוף פעולה של האוכלוסייה לא נשמעו זעקותיו של הרב בלוי הקורא להחרים את האחראיים למצב.
לא נשמע הד קולו של חבר הכנסת ליצמן מסביר כי העניין הוצג לגדולי הדור והוא בטיפול, ואפילו דיבורו הפסקני של חבר הכנסת גפני על כך שאיכשהו מדובר על אשמת “יש עתיד”, לא נשמע במקום נכחו רק נשים, שדואגות לעניינן של נשים.
אם היתה בושה בעולם, היו עומדים הח”כים החרדים בקבוצה בכיכר העיר, מכים על חזם בזעקות חטאנו, עווינו פשענו. היה עליהם לבוא בפני אחיותיהם, אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם ולבקש מהן לרוץ לכנסת ולדאוג לעניינן של נשים – כי הם נכשלו.
אם היתה בושה בעולם, הם לפחות היו מתחייבים שגם אם לא תשב אישה בקרבם הם ידאגו לנושא, לא ירפו, יעסקו בו לפחות אותו זמן שהם עוסקים בנושאים אחרים. אם היתה בושה, היה הציבור החרדי (גברים ונשים) יוצא בזעקת זעם על אותם ח”כים שמפקירים את בריאות האישה החרדית ומשאירים את הטיפול בהּ לח”כ עליזה לביא מ”יש עתיד” ר”ל.
התגובה של מקלב
אך לצערנו אין בושה, וכשאין בושה יש תירוצים. כנשאל חה”כ מקלב מדוע לא נכחו חברי הכנסת החרדים בישיבה, הסיבה היתה ברורה: “[ח”כ עליזה לביא] מעולם לא קידמה דבר למען הציבור החרדי, אלא להיפך מן הדברים. היא באופן עקבי גורמת נזק ישיר ועקיף לציבור החרדי. משכך, לא עלה בדעתנו באופן כלשהו לשתף פעולה ואפילו למראית עין”.
חה”כ מקלב, אם כן, החליט שלא לעזור לחה”כ לביא לעזור לבריאות האישה החרדית מפני שהיא לא עוזרת לחרדיות, ולכן לא ראוי לשתף עימה פעולה כשהיא מנסה לעזור לחרדיות. אכן תגובה הגיונית.
והציבור? גם אצלו נעדרת הבושה. התירוצים חוגגים והכעס גואה. הכעס על הנשים כמובן. על כך שהן מאיימות, על היותן פורצות גדר, על כך שאינן חרדיות, על כך שהן מכבסות את הכביסה המלוכלכת בחוץ, על כך שאינן נשמעות לגדולי הדור ועוד כהנה וכהנה.
אז רגע לפני שיתחילו התגובות, ההשמצות, הפשקווילים, והחרמות, ולפני שיפצח הרב בלוי בסילוקם הסיטונאי של ילדים מתלמודם ונשים מבעליהן, שנייה לפני כן, כמה שאלות תם לי אליכם:
מדוע אינכם זועמים על נבחרי הציבור שמתעלמים ממצב בו ציטוטים כמו “הן מתות לי כמו זבובים” מעיבים על ציבור שלם של נשים חרדיות? מדוע הזעם הוא אך ורק על אלו שמנסות למנוע את המצב ומה אתם הייתם עושים אחרת?
אם יש משהו אחד שאותה ישיבה ייצגה הוא העובדה שלנשים חרדיות יש אינטרסים ייחודיים, שנזנחים באופן בוטה ומוחלט. יותר מכך, התגובה (או אי-התגובה) לאותה היעדרות מופגנת הוכיחה שלהזנחה שכזו אין שום מחיר ציבורי, כל עוד יפנו חברי-הכנסת הנפקדים את חצי הביקורת כנגד “יש עתיד”.
חוסר ייצוג זה הופך לבוטה יותר, ככל שההתעלמות הציבורית מאותה היעדרות גוברת – דבר שניתן לראות מההתעלמות הכמעט מוחלטת של כלי התתקשורת החרדיים מאותה ישיבה. אם כן, מה לכם כי תלינו על רצונן של הנשים לייצוג, אם בעת צרתן נעדרו הח”כים החרדים שקיבלו את קולותיהן, ובכך דרשו מהן להמשיך ולהתבוסס בבעיותיהן?
שני קינן סטודנט לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית