בודד, בלי חבריו, הציג ישי את מפלגתו החדשה • טור מהשטח

1.

“זה לא יום קל, לא יום פשוט”, פתח אלי ישי את דבריו ביום שני בערב. התבוננתי בו היטב, ניסיתי לקרוא מבין הבעות פניו האם הוא חש שמחה על שזכה להגיע לרגע הזה ולהשתחרר מחיקה של ש”ס, או אולי עצב גדול. אחרי הכול, כמה מחבריו הטובים לדרך נותרו שם, מאחור.

פתח אליהו. התפילה הספרדית הנאמרת בכל יום קודם לתפילת המנחה. האם מי שענה לאליהו בהר הכרמל, יענה לו כעת וישגר לו הצלחה? או שמא היא תישמר לרעהו-אויבו, אריה דרעי?

הצבע האדום של העניבה רק הבליט את החיוורון שניבט מפניו. כמי שיש עליו איום תמידי, ולא מצד החיזבאללה או החמאס, הוא לווה בידי שניים משומרי הביטחון של הכנסת. עוד בכניסה, כשהתקרב אל פתח האולם שבמלון רמדה רנסנס, יכול היה לשמוע את הקולות הרועמים, קולות המפגינים שהגיעו כדי למחות על פרישתו ובעיקר על הקמת מפלגתו החדשה.

מה הוא חש ברגעים כאלו, בהם אחים לדרך עד היום, אישים מהשטח והפעילות של ש”ס, הפכו לרודפיו?

יש רק יהודי אחד שיכול להבין בדיוק מה עובר עליו. הרב חיים אמסלם.

אני עוד זוכרת אותו, ארבע שנים לאחור, זמן קצר לאחר שנבעט החוצה מהמפלגה. לא הרשו לו להיכנס לישיבות הסיעה, והוא היה פוסע במסדרונות הכנסת כמו צל של עצמו. שבור ורצוץ.

כלפי חוץ שידר אומץ לב, אבל אני התקשיתי לקנות את ארשת הרוגע שניסה לעטות על פניו. היה ברור לי שריסקו אותו.

התחושה הייתה שהגזימו, שיכלו לעשות זאת הרבה יותר בהתחשבות, אולי אפילו כפי שהמליץ אז אריאל אטיאס: להמתין עד לבחירות.

הרב חיים אמסלם זעק אז בכלי התקשורת: לא נותנים לי לתנות את כאבי ואת טענותיי בפני הרב עובדיה. אבל מי הקשיב לו.

ארבע שנים נשא את כאבו בליבו, ביום שני נסגר מעגל. הנה מגיע אלי ישי בדיוק אל אותה פינה, נרדף בדיוק באותה צורה, מושם ללעג ולקלס, אולי על לא עוול בכפו.

2.

כאב לי לראות את תמונתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל נישאת גם פה, מוצבת על גבי סולם קטנטן. בדיוק כפי שהונחה במסיבת העיתונאים שקיים אריה דרעי עם הרבנית עדינה בר שלום, ערב קודם לכן.

שניים אוחזין בתמונה. זה אומר, שלי היא, זה אומר שלי היא. איה האיש הענק, שיכריע במחלוקת?

כשאתה שומע כל צד שוטח את טענותיו, אתה מתקשה שלא להשתכנע. לכל אחד מהם, אריה דרעי ואלי ישי, יש בטן מלאה וכואבת, אולי אפילו עין דומעת, מהתנהגות זולתו. אפילו הנשים שלהם נושאות כאב עצום בליבן. שמעתי אותן במהלך הימים האחרונים, וקשה היה להשתחרר מהתחושה של הכאב העצום שהותירו בלבבות שלוש עשרה השנים האחרונות.

ראיתי שם גם את בנו של אלי, יאיר ציון. הנער, שרק לפני כשלוש שנים חגגו לו בר מצווה מפוארת. איזו חגיגה הייתה שם. מי לא הגיע? כל העולם ואשתו. נגידים, נכבדים, בכירי המדינה. נתניהו שיגר ברכה בוידאו.

בשעות הערב, זמן קצר לפני האירוע המרכזי באולמי ‘נוף ירושלים’, הגיעו אל החדר הקטן שברחוב הקבלן 45 ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה דאז שמעון פרס.

היה זה ערב לילי ירושלמי קר, וישי חשש לבריאותו של הגר”ע, אם ייצא כך מביתו כדי להגיע לאולם. הפשרה הייתה אירוע בר מצווה קטן בסלון הבית, סביב שולחן ערוך.

הייתי שם.

אני זוכרת את דברי הברכה הנרגשים של הרב עובדיה. “כל מה שהוא אומר לכם, זה ממני”, אמר כשהוא מפנה מבטו לנתניהו. באותם ימים דשו בהרחקת אמסלם מהתנועה, והערב המכובד בא בטוב ליו”ר התנועה, שהתקשורת לא חדלה מלחבוט בו.

הרב אמסלם בלט בהיעדרו מהשמחה. גם דרעי לא הגיע.

3.

התבוננתי בו, בילד ההוא, שגדל מאז, והתקשיתי שלא לחוש צער. כמה עבר עליו בשנים האחרונות. איזו טלטלה.

ממרום כס היו”רות נחבט אביו אל שליש משלישיה, שהפכה עד מהרה ללעג ולקלס. כבר אז החל לחוש השפלה, להרגיש שלא בנוח. אנשיו סיפרו שאפילו סנדויצ’ים ליום הבחירות לא סיפקו להם. הם חשו ‘סוג ב’. אריאל אטיאס הידק קשרים עם אריה דרעי, אלי ישי נותר בדד.

אמסלם חש כבר כי אלוקים יבקש את הנרדף וכי יש מידה כנגד מידה בעולם.

אחר-כך הגיעה סטירת הלחי המצלצלת מידי הרב, שבחר דווקא באריה דרעי להנהיג את התנועה. החליט להחזיר לו את הפיקדון. אלי, ששמע בבית הרב במשך השנים זמירות אחרות כל-כך, היה משוכנע בכל ליבו שהרגע הזה לא יגיע.

אבל הוא הגיע. והיה מר כלענה.

מאז ועד היום הוא מתקשה להמשיך ולתפקד בתוך ש”ס. כל כניסה לחדר ישיבות הסיעה באה לו בקושי. הוא לא אמר דבר, אבל מי שהכיר אותו היטב, עוד מהשנים היפות שלו, התקשה שלא לחוש במתרחש.

גם החברים הטובים בתנועה לא יכלו שלא להבחין בכך. חלקם ריחמו עליו, ניסו לדבר על ליבו של המנהיג שיתעשת, שירחם, שישנה יחס.

חודשים חלפו בטרם זה קרה.

וכשזה קרה, זה היה – כך נראה היום במבט לאחור – מאוחר מדי. ישי כבר לא הצליח לבנות אמון. בשלב מסוים הייתה לי תחושה ששניהם מנסים. באמת מנסים. לא רק מן השפה ולחוץ. אבל הם התקשו להצליח.

אריה לא הצליח לשדר לאלי מסר אמין, אלי התקשה להאמין ולקנות את מצג השלום.

4.

ביום שני הוא עמד שם, על הבימה באולם של מלון רמדה, בודד. אפילו שותפו לדרך, ח”כ יוני שטבון, שהגיע והחנה את רכבו ממש לצד רכבי, ואף נופף לי לשלום, נעלם לפתע פתאום משראה את קהל המפגינים.

זה לא בשבילו, ואפשר להבין לליבו. הוא אולי גולנצ’יק, אבל מול אויבים, לא מול אחים. לא מול יהודים. וצריך להכיר את יוני כדי להבין זאת.

החברים מש”ס, גם אותם חמשת הקרובים ביותר אליו ולליבו, לא היו שם איתו. לא עמדו לצידו ברגעים הקשים. גם רעייתו לא הגיעה.

ציפי ישי שמרה מאז ומתמיד על מקומה מאחורי הקלעים. במהלך הימים האחרונים חרגה ממנהגה והחלה לדבר ולדברר. לאירוע, כך נראה, התקשתה להגיע.

אבל הגיע יאיר ציון. ראיתי אותו מביט באביו בעיניים ספק מעריצות ספק מבקשות לשדר תמיכה. אנחנו איתך, אבא. למרות הכול, אמרו עיניו, ללא מילים.

איש אינו חושב שלחברים שנותרו מאחור, חברי הכנסת שצעדו שנים עם אלי יד ביד, קל. מערכת בחירות שבה הם מצד אחד של המתרס, ואלי ישי מהצד האחר – זה דבר שקורע לב.

אבל הם מעדיפים להתכנס בשתיקתם, לשמור אמונים למפלגה עמה בחרו לצעוד במסע המפרך עד ליום הבחירות.

תרשו לי לנחש, שאם וכאשר (ומעל במה זו נשגר תקווה שהדבר לא יקרה. לטובת ש”ס, אם חפצת חיים היא) יודח אחד מהם בבושת-פנים מהרשימה, זה יהיה הרגע בו ייפתחו הפיות. אם תשאלו אותי, זה יהיה סופה המר של ש”ס.

ואיך נהג תמיד לומר אלי ישי? אני, התרעעתי…

5.

בחירות תשמ”ט יהיו פורמט-כיס לעומת המראות אותן נראה במערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה (או לרעה).

קשה לתאר את האמוציות. השטח בוער. בשני הצדדים. ראיתי את הפעילים שהגיעו למחות מהצד של אריה דרעי (ולא חלילה שנשלחו, הם באו כי חשו חובה), ואת אלו שהקיפו את אלי בהמון אהבה, מוכנים לעשות עבורו הכול.

שני הצדדים בטוחים בצדקתם, מעריצים מכל הלב את מנהיגם, בטוחים שהוא-הוא ממשיך דרכו האמיתי של מרן. זה, בעצם, הדבר היחיד המשותף לשני המחנות – האהבה למרן.

אלו יגידו: מרן העניק לאריה את השרביט, בושו והיכלמו להציג את תמונתו כאילו הוא שייך לכם; ואלו יגידו: מרן אהב את אלי בכל ליבו, העיד עליו ‘נאמן ביתי הוא’, והעביר את המושכות לאריה רק מתוך לחצים, כאלו ואחרים, שהופעלו עליו.

היכונו למלחמת ג’יאהד אמיתית, בה שני הצדדים מוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה.

התפללו לאלוקים שלא יישלפו סכינים של ממש. שנסיים רק באגרופים מונפים, צעקות ושאגות.

6.

בחוץ, אחרי תום מסיבת העיתונאים, אחרי שאלי ישי הוברח אל מטבח המלון, כשכוחות יס”מ כבר מילאו את שטח המלון בחליפותיהם השחורות, והתקשורת החילונית כבר שידרה את מצעד החילול השם הגדול – שוחחתי עם כמה מפעילי ש”ס שהגיעו למחות.

שניים מהם הגיעו מישיבה אשכנזית בירושלים. קבוצה אחרת, חמישה חבר’ה, שידרה הרבה יותר התלהמות. הם הגיעו מישיבה ספרדית שמאוד מזוהה עם ש”ס.

ניסיתי להבין: מה יצא לכם מזה? מה הרווחתם? אתם לא קולטים שרק גרמתם נזק לאריה דרעי? שהפכתם את אלי לנרדף ומסכן, מה שגורר אהדת ההמונים?

לשבחם ייאמר שהם הקשיבו בקשב-רב לטיעונים. אולי אפילו תפסו את עצמם לרגע. מי יודע, אולי חששו מתגובה נזעמת של אריה, לא לזה ייחלו כשהגיעו. אבל אחרי רגע התעשתו, והחלו להרצות את השקפת עולמם על הנעשה הערב הזה בתוך ש”ס ומחוצה לה.

“לא יכול להיות”, הרצה אחד מהם, “שיבוא אלי ישי, שאמר לנו 13 שנה ‘מרן, מרן’, יתלה שלט של הרב, ויפלג את ש”ס. אנחנו פשוט לא יכולנו להמשיך ללמוד בישיבה. הרגשנו בוערים, שאנחנו חייבים לבוא ולזעוק.

“תביני, כשכואב – צועקים”, הוא כמעט צעק.

גם אלי אומר שכואב לו, שהכאיבו לו, שהשפילו אותו, תנסו להבין גם את הצד השני, ולא שאני לא מבינה את הצד שלכם, ניסיתי.

מחוץ למלון, הם היו כל-כך שונים, כל-כך מעודנים. בפנים, רעדתי שיפצעו מישהו, שיעשו מעשה בלתי הפיך. חשתי אימה. הטירוף היה בעיניים.

“את לא מבינה שאריה הוא הכול בשבילנו? אני זוכר איך כילד הוא היה המנהיג, אחר כך איך ליווינו אותו לכלא, איך בכינו, כולנו, כל המשפחה. איך אלי עושה לו את זה?”

זה מה שעצוב בכל הסיפור הזה. העצב, הכאב, הוא לא נחלת צד אחד. שני הצדדים אוחזים בו, ובצדק.

7.

מן הצד האזין לשיחה בקשב רב אברך. כשסיימנו – ניגש. הוא אחיין של אחד מגדולי הרבנים הספרדיים, תמיד הצביע ש”ס, דווקא בתקופה האחרונה החליט יחד עם רעייתו שהפעם יצביעו ג’. הרב איננו. אין מרן. זהו.

“אבל הערב הזה, כשראיתי את מה שאלי עשה, קיבלתי החלטה. עוד מעט אבוא הביתה ואגיד אותה לאשתי, הפעם שנינו נצביע לש”ס. נחזק את אריה. זה פשוט לא הגיוני מה שעשו לו. הוא זה שהקים את ש”ס! הוא הנהיג אותה בשנותיה הראשונות עד שפרחה, הוא בסך הכול זז לכמה שנים, והפיקדון הוחזר לידיו.

“למה אלי חושב שהוא צריך להיות מנהיג שווה זכויות? למה הוא מתמרד? למה הוא לא עושה את מה שעשו כל חברי הכנסת, מכיר בכך שהמנהיגות הועברה על ידי מרן לידי אריה?”

המון כאב היה בקולו.

הכאב הזה, זה שעומד להרתיח את דמם של הפעילים, זה שעלול להפוך את מערכת הבחירות הקרובה לפצצת אטום, לעומת פצצת המצרר של בחירות תשמ”ט.

כמה חללים של שבבניקים הותירה לנו תשמ”ט. הלוואי שזה לא יקרה לנו שוב.

אין שום דרך שבעולם לנחש מה היה הרב עובדיה יוסף זצ”ל חושב על הנעשה בש”ס, אילו היה עוד איתנו, בין החיים. כל צד, בטוח שהיה מצדיק אותו.

מה שבטוח, אילו היה בין החיים, היה מזיל הרבה מאוד דמעות על מערכת בחירות שכזו.