ישנם רגעים, שעות או ימים, שבהם העולם כאילו פוסק ועוצר מלכת, והחדשות, אלו שעד אתמול, היו אקטואליות ומעניינות, אינם ראויים לדוש בהם אפילו בשגגה.
כזאת היא התקופה שלנו, תקופת הבחירות. לא רבים זוכרים, אך עוד לפני כשלושה שבועות היינו כולנו המומים מרוסקים ושבורים מהטבח הנורא והאיום שבוצע בבית הכנסת, וגבה את חייהם של חמישה בני אדם. לא רבים מודעים לעובדה כי בימות החנוכה יימלאו ימי השלושים לקדושים, ונמצא עצמינו חודש אחרי אירוע כה אכזרי שנושף עדיין בעורפינו, עם פצועים כרותי איברים שטרם החלימו ממכות הדם הנוראיות.
השבוע, התגלגל לידי כותב השורות סיפור הירואי המלמד על גדלותם של עמך ישראל ומסירות נפשם של אחים למען אחים בפרט אלו המתלכדים בשעת צרה. תחילתו של הסיפור באחד מימי השבעה, עת רבבות סקרנים וצלמי עיתונות מהארץ ומהעולם פקדו את היכל בית הכנסת שבהר נוף, דבר שלא הפריע במאום לפעילותם של האברכים הלומדים בכמה מסגרות שונות במקום.
אחד האברכים, תלמיד חכם ידוע, המקדיש את חייו לתורה ולזיכוי הרבים, הגיע בשעות הבוקר לבית המדרש מנסה לפלס דרכיו בין ההמונים שגדשו את המקום ולגשת אל תלמודו, אלא שדמותו של אחד מן הניצבים במקום משכה את עיניו. מדובר היה באיש משטרה שבחר לעמוד במקום מסוים דווקא, לא נע ולא זע. משניגש האברך לאיש הביטחון והציע לו להיכנס למקום מכסה מחמת טפטוף הגשם, ענה לו השוטר כי הוא כעת ‘מתייחד’ עם זכר חברו שנפל במקום זה בדיוק, והמשיך לספר כי גם הוא נכח באירוע המצער והוא זה שהביא לחיסולם של המחבלים הארורים בכדורי אקדחו.
הסיפור היה לפלא באזניו של האברך, שכן יומיים קודם לכן פורסם כי קצין משטרה פלוני הוא זה שחיסל את המחבלים ולא האיש העומד למולו. האברך נצר את מחשבותיו בליבו ורגע לפני שביקש להמשיך בדרכו פנה אליו איש הביטחון בבקשה אישית: “בשעת ההסתערות” סיפר “מסרתי לידיו של העומד לצידי את משקפי השמש האופטיות שהיו על עיני וכשנגמרה הסאגה לא זכרתי היכן הם ועד עתה לא מצאתים” – “בבקשה ממך” המשיך השוטר “המשקפיים יקרות מאד לליבי, אנא נסה לברר מה עלה בגורלם”.
שני האישים החליפו מספרי טלפון וכבר באותו היום התנוססו מספר מודעות בכל קומות בית המדרש המבקשות ממי שראה או שמע ליצור קשר עם מיודעינו האברך. הציבור, מיותר לומר, התגייס בהמוניו למציאת משקפי השמש האופטיות, והחלטה גמלה בליבו של אחד מראשי הכוללים במקום, כי במידה ולא תמצאנה המשקפיים, ישלם הוא את מחירם וירכוש משקפיים חדשות כאות הכרת הטוב לשוטר מציל הנפשות.
מלבד פרסום המודעות, פנה האברך לאפיקים נוספים וגייס לשם כך את אנשי זק”א, בבקשה כי יבדקו אצל כל אנשי הקשר האם אחד מן המתנדבים מצא או ראה את המשקפיים המיוחדות בשעת האיסוף והניקוי רח”ל. האבדה לא נמצאה. במקביל עדכן האברך את איש הביטחון שהופתע לחלוטין מההתגייסות ההמונית, על כל התקדמות לכאן ולכאן.
עברו ימים ושבעות ותמונות נוספות מזירת הטבח הותרו לפרסום על ידי משטרת ישראל, בתיעוד הברור אכן נראה השוטר האמור עומד מאחורי חסיד אומות העולם שנפל מתבוסס בדמו, כשאקדחו מכוון כנגד המחבלים הארורים ויורה בהם למוות. האמת יצאה לאור. אלא שכאשר הזדמנו התמונות לאברך, החלו עיניו תרות אחר דבר אחר לגמרי, אחר אלו העומדים לצידו של השוטר הגיבור. ואכן, המאמצים נשאו פרי, בתמונה נראה אחד מאנשי ההצלה המשתייכים לארגון ‘החובש הר נוף’ שהיו נוכחים באירוע.
האברך לא היסס, חייג לחפ”ק החובש הר נוף וסיפר להם בפעם המי יודע כמה את סיפורם של המשקפיים האבודות. הפרטים נלקחו והובטח לו שיועברו לכלל המתנדבים בארגון ובאם יוודע פרט הקשור לעניין יודיעוהו, המזכירה לקחה את שמו ומספר הטלפון שלו לצורך יצירת קשר חוזר. כאן נכנס לסיפור מימד שמימי של רצף ‘סיעתא דשמיא’ כהגדרתו של מספר הסיפור. ‘במקרה’ באותו היום הוצרך האברך להיכנס לבית הוריו בשכונה ‘ובמקרה’ בדיוק באותו הרגע צלצל מכשיר הטלפון בדירה, אימו שראתה על הצג כי השיחה ממקור חסוי ביכרה שלא לענות והציעה לו שיעשה זאת הוא.
משענה, הופתע לשמוע את הקול מהעבר השני קורא בשמו. מסתבר כי המכשיר הסלולארי שלו מובנה כחסום לשיחות חסויות ולא היה למזכירה של ‘החובש הר נוף’ דרך להשיג אותו, אלא שרעיון עלה במוחה לחפש את שם משפחתו בספר הטלפונים ולחייג לביתו. לה לא היה כמובן מושג כי האברך לא מתגורר בשכונה, ומספר הטלפון שייך להוריו הנושאים שלא במקרה את אותו שם משפחה..
ואכן, המשקפיים נמצאו. אחד החובשים ששמע את הקריאה, הזדרז להתקשר לחפ”ק ולספר להם כי כבר שלושה שבועות הוא מחפש בנרות את השוטר שמסר לו את המשקפיים, ומבקש להשיבם. הסיפור הסתיים בפגישתם המשותפת של השוטר והאברך עם איש ההצלה, ששמח להשיב את האבדה לבעלה ולהצטרף לסיפור המקדש את שמו ברבים.